<h1>המאורות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. כיצד ממעט נותן עליו קורה מעשרים ולמטה. מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים כשר בין במבוי בין בסוכה, חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן. ואע"ג דאי קלשת ליה לסכך שהוא למעלה מעשרים הוה ליה חמתה מרובה מצלתה, ובקורה נמי הויא לה קורה הנטלת ברוח, אפילו הכי כשרה. ודוקא בשגוף הסכך למטה מעשרים, אבל הוצין היורדין למטה מעשרים כיון דלאו גוף הסכך נינהו קיימא לן בפרק קמא דסוכה [ד' ע"א] אם חמתן מרובה מצלתן פסול, דכמאן דליתנהו דמו, והוה ליה חלל למעלה מעשרים כיון דלאו גוף הסכך נינהו. אבל בגוף הסכך שמקצתו למטה מעשרים כשרה. אע"ג דאי קלשת ליה הוה ליה חמתה מרובה מצלתה. דליכא למימר הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, כיון דחללה בתוך עשרים כוליה סכך כשר הוא. אבל בסוכה בתוך סוכה והתחתונה בתוך עשרים והעליונה למעלה מעשרים ואין התחתונה צלתה מרובה מחמתה אלא עם צירוף העליונה, אף התחתונה פסולה, משום דקא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. ואע"פ שאין פסלות העליונה מחמת עצמה אלא מחמת גבהותה. השלמה.
<h2>דף ג:</h2>
אחד אמת [סוכה ואחד אמת] מבוי ואחד אמת כלאים באמה בת ששה טפחים, אלא הללו שוחקות והללו עצבות. פירוש להחמיר, אמת סוכה עצבות לגבהה ולדופן עקומה, אמת מבוי עצבות לגבהו ולפרצת מבוי. משך מבוי בארבע אמות שוחקות להחמיר. אמת כלאים שוחקות לקרחת הכרם ולמחול הכרם, דתנן קרחת הכרם שש עשרה אמות מחול הכרם שתים עשרה אמות. איזו היא קרחת הכרם, כרם שחרב באמצעיתו ואין שם שש עשרה אמה לא יביא זרע לשם. היו שם שש עשרה אמה נותנין לו כפי עבודתו וזורע את המותר. ואיזו היא מחול הכרם, בין הכרם ולגדר. אין שם שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם. היו שם שתים עשרה אמה נותנין לו כפי עבודתו וזורע את המותר. פירש רש"י עבודת הכרם הוא ארבע אמות, ובטלי לגבי כרם דתנן כמה עבודת הכרם ארבע אמות כמלא בקר וכליו, שהיו בוצרין בשוורים ובעגלות וכן היו חורשין אותה בשוורים. הילכך ככרם דמו. וכי נשארו עוד שמנה אמות לא בטלי לגבי כרם. אבל פחות בטלי, ואין יכול להביא שם זרע.
<h2>דף ד:</h2>
היה גבוה למעלה מעשרים אמה ובא למעטו ממעטו בקורה שרחבה טפח ודיו, דקורה משום היכר הוא, והיכר של מטה כהיכר של מעלה, והוא טפח דתנן [י"ג ע"ב] דיה לקורה שיהא רחבה טפח. וכתוב בהשלמה דלאו למימרא דמוקים הקורה על גבי כותל המבוי למטה מעשרים, דבהא פשיטא. אלא דמוקים לה למטה להדי קרקע המבוי ומגביה קרקע המבוי בקורה עד שיהא למטה מעשרים. ומיהו רבינו שלמה מפרש שמגביה קרקע המבוי בעפר עד שיהא למטה מעשרים ע"כ. ואם היה גבהו פחות מעשרה טפחים חוקק בה ארבע אמות על ארבע אמות כדי להשלימו לעשרה טפחים. דקיימא לן משך מבוי בארבע אמות.
<h2>דף ה.</h2>
מבוי שנפרץ מצדו וכלפי ראשו אם יש שם פס ארבעה מתיר פרצה עד עשר ואם לאו פחות משלשה מתיר שלשה אינו מתיר. פירוש נפרץ מצדו, מצד אחד מן הכותלים שכנגד ארכן. וכלפי ראשו סמוך לקורה ולא ממש, שהרי נשאר שם קצת מן הכותל מפסיק בין פתח המבוי שהקורה נתונה עליו ובין הפרצה שנפרצה בה עכשיו מחדש כגון זה.
אם יש שם פס ארבעה, אם נשתייר מן הכותל סמוך לקורה פס חשוב שהוא רחב ארבעה מתיר פרצה, אע"פ שכל כך היא הפרצה גדולה, שהרי יש לה תשע אמות או עשר אמות. דכיון שיש הכשר אורך המבוי מן הקורה עד הפרצה לא בטיל ליה תורת פתח מקמא ובמילתיה קאי וקורה מתירתו ופרצה הנותרת כיון דלא הוי יותר מעשר הויא תורת פתח עליה, ומבוי אינו נפסק בפתחים הרבה. ואי נמי שבקי בני מבוי פתחא קמא ונפקי ועיילי בההיא פרצה משום דדרך קצרה היא להם אפילו הכי לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון דהוי פתח לארבעה הסמוכין לו הואיל וארבעה הן ראויין לקורה דיש בה הכשר מבוי. ואם לאו, דאין שם פס ארבעה פחות משלשה אם הפרצה פחותה מג' מתיר תיקון המבוי את המבוי, שהרי כלבוד דמי ואין כאן פרצה. ואם הפרצה ג' אינו מתיר, דכיון דממעטי בני מבוי בהלוכה מקצרים את דרכם דרך אותה פרצה, חיישינן דילמא שבקי פיתחא רבה ועיילי ונפקי בההיא פרצה, ובטיל ליה פיתחא קמא ובטלה קורה דידיה, דהא אין בו הכשר מבוי ואין קורה למבוי זה. האי טעמא מפרשינן ליה לקמן. ואע"ג דקבעינן לעיל דמשך מבוי סגי בפס ארבעה לא קשיא הא דלעיל תחלת מבוי הוי, דהשתא בחקק זה משוינן ליה מבוי, אבל הא סוף מבוי, שהרי כבר מבוי היה אבל אירע בו פסול, ולמהדר שוויי דמבוי סגי בארבעה טפחים.
לחי הבולט מדופנו של מבוי כגון זה. נדון משום לחי, ואין צריך לחי אחר להתירו. ואפילו ארבע אמות נמי נדון משום לחי ואין צריך לחי אחר להתירו. ממה נפשך, אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ, ואי פרוץ נפיש נדון משום לחי. מאי אמרת דכי הדדי נינהו, פרוץ כעומד מותר. וזהו דרך ההשלמה וה"ר יהונתן. ואף על פי שהרי"ף כתב דהיכא דכי הדדי נינהו הוי ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל, לרוחא דמילתא קאמר, דאפילו למאן דאמר פרוץ כעומד אסור הכא מותר דספק דדבריהם הוא. ומיהו לפום מסקנא דשמעתא דקיימא לן פרוץ כעומד מותר אפילו בדאורייתא מותר. וכל פרוץ מרובה על העומד גבי שבת אינו אסור אלא מדרבנן, דהא פסי ביראות פרוץ מרובה על העומד הוא ואי מדאורייתא אסור היכי שרו רבנן לטלטולי. והכי מוכח בפרק עושין פסין לביראות [כ' ע"א]. ומאי דאמרינן גבי שמעתא דפרוץ כעומד בשלהי פרקין [ט"ו ע"ב] הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא, דאלמא מדאורייתא מתסר, תרגמה אכלאים (ואסורא) [ואסוכה] אבל בשבת לא מתסר מדאורייתא לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.
<h2>דף ו.</h2>
מבוי שנפרץ מצדו או מראשו בארבעה, והוא דבקעי בה רבים. היכא דלא בקעי בה רבים בין איכא גדודי בין ליכא גדודי בעשר, דמבוי פרצתו בעשר. גדודי, פירש רבינו נסים שנפרץ הכותל חתיכות חתיכות ונשארו חתיכות מן הכותל קטנים עומדין כעין יתדות דרכים, ולא ניחא ליה להלוכי ביה. ומבוי עקום תורתו כמפולש, דוקא בדבקעי בה רבים, אבל לא בקעי ביה רבים תורתו כסתום. ודוקא בעשר, אבל אם בעקמימותו יותר מעשר תורתו כמפולש אפילו בדלא בקעי בה רבים. ותורתו כמפולש, פירושא דמילתא רואין אנו את המבוי עקום כאילו הוא מבוי פשוט המפולש לרשות הרבים וצריך שני פתחיו שהן לרשות הרבים לפתח אחד צורת פתח ולפתח אחד לחי או קורה כדין מבוי מפולש. אבל בעקמימותו אינו צריך כלום. כן פירש הרב דודי בשם הרב אביו. ורש"י פירש תורתו כמפולש וצריך צורת פתח בעקמימותו. והאידנא נהגינן כפירושא קמא.
כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים, עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ורשות הרבים גופה לא מיערבא אלא בדלתות מכאן ומכאן, והוא שננעלות בלילה. והר"מ [פי"ז משבת ה"י] פסק דראויות להנעל אע"פ שאינן ננעלות סגי. וכן נראה דעת ר' נסים. ואם היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן להנעל. אבל אינו צריך לנעול. וצ"ע.
ופירש רש"י רשות הרבים משמע שש עשרה אמה ועיר שמצויין בה ששים רבוא ואין בה חומה או שיהא רשות הרבים מכוון משער לשער שיהא דומה לדגלי מדבר. וכתוב בהשלמה שלא נראו דבריו, דאם כן היכי סגי בלחי וקורה אם הוא רחב שש עשרה אמה, והתנן הרחב מעשר אמות ימעט. וכי תימא כגון שעשה פסין בפתח המבוי עד שמיעטו מעשר, אם כן שאין בפתחו יותר מעשר הרי אינו דומה לדגלי מדבר, ומאי אהני לן כשרחב שש עשרה אמה מן הפתח ולפנים. אלא ודאי כל מבוי שבני העיר בוקעין בו והוא דרך לאנשי העיר אע"פ שאינו רחב שש עשרה אמות הרי הוא רשות הרבים שצריך דלתות נעולות בלילה. ואם אינן נעולות בלילה רשות הרבים היא ולא מיערבא. ואם דלתותיה נעולות בלילה הרי היא כרמלית. והכי איתא בפרק המוצא תפלין [ק"א ע"א] דירושלים ככרמלית היא מאחר שדלתותיה נעולות. ומיהו הני מילי בשלא עירבו, אבל עירבו רשות היחיד גמורה [היא] ומטלטלין בכולה. והר"מ פסק כרש"י בדין רשות הרבים בפרק י"ד [ה"ו] וזה לשונו, רשות הרבים שהיתה עליו תקרה או שאין ברחבה שש עשרה אמה הרי היא ככרמלית.
כתוב בהשלמה, וכל מבוי שאינו דרך כבוש לאנשי העיר אע"פ שלפעמים נכנסין ויוצאין בו והוא מפולש לרשות הרבים סגי בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. זהו לדעת הרי"ף ברשות הרבים דמיערבא בדלתות נעולות בלילה. ואע"ג דתנן במסכת פסח שני [פסחים ס"ד ע"ב] גבי ארבעה עשר שחל להיות בשבת כת ראשונה ישבה לה בהר הבית שניה ישבה לה בחיל, דמשמע שלא היו יכולין להוציא הפסח משם, ולמה לא היו מערבין בה. איכא למימר ההיא בשלא היו דלתותיה נעולות בלילה. אי נמי לאחר שנפרצו בה פרצות, וכדאיתא בפרק המוצא תפלין. ורבינו אפרים חולק על זה, לומר דרשות הרבים לא מיערבא כלל אפילו בדלתות נעולות בלילה, דכיון דכרמלית היא לא אשכחן כרמלית דמיערבא. ועוד כתב דירושלים גופה בלילה הוא שאין חייבין עליה משום רשות הרבים, אבל ביום שאין דלתותיה נעולות חייבין עליה משום רשות הרבים אע"פ שדלתותיה נעולות בלילה. ובפרק המוצא תפלין מוכח כדעת הרי"ף ובפרק כיצד (מערבין) [מעברין] [נ"ט ע"א] וכן עיקר. וכן דעת הרב דודי ודעת הרב אביו.
<h2>דף ח.</h2>
מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדה לרשות הרבים, חצר מותרת ומבוי אסור. חצר מותרת ואע"ג דבקעי בה רבים, דתניא חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה. ומבוי אסור משום דהוי ליה מבוי המפולש לרשות הרבים. וכתוב בהשלמה דמשמע מדברי הרי"ף דבין בעירבו בני חצר עם בני מבוי בין בשלא עירבו מבוי אסור, דאי בשעירבו מבוי מותר בשלא עירבו היה נמי מותר, דהא קיימא לן [ט' ע"ב] נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. הילכך טעמא דמבוי אסור לאו משום דבני חצר אסרי ליה, דהא קיימא לן נראה מבחוץ ושוה [מבפנים] נדון משום לחי. וכי היכי דלגבי חצר הוי פתחא לגבי מבוי נמי הוי פתחא, והוי ליה פתח שבין שתי חצרות רצו מערבין שנים רצו מערבין אחד. ולא דמי למבוי וחצרות דעלמא דקא אסרי אהדדי, דהכא שאני שאין דריסת הרגל למבוי על חצר ולא לחצר על מבוי, שהרי היה סתום. אלא ודאי היינו טעמא דמבוי אסור משום דהוי ליה כמפולש ואפילו בשעירבו ואפילו כלה לאמצע רחבה שאין בה דיורין. וכל שכן כלה לצד רחבה שאסור משום דהוי ליה כמבוי מפולש. פירוש אסור המבוי. ויש לפרש אסור הכל, הרחבה והמבוי, לפי שהרחבה אין לה פס ארבעה ואפילו באמצע רחבה אסור, דהוי ליה כמפולש, ואפילו זה שלא כנגד זה. ולא נראו דבריו, דמסקנא דשמעתא עיקר דבאמצע רחבה ובזה שלא כנגד זה מותר. עד כאן מן ההשלמה. והר"מ פסק כדעת הרי"ף פרק י"ו [הי"ח].
<h2>דף ח:</h2>
מבוי העשוי כנדל. פירוש נדל, שרץ שיש לו רגלים הרבה מכאן ומכאן, כדאמרינן [תו"כ פ' שמיני] כל מרבה רגלים זה נדל. וכן זה המבוי יש לו שבילין מכאן ומכאן והן מפולשין. עושה צורת פתח לכולהו מהאי גיסא ואידך גיסא משתרי בלחי או בקורה. פירוש משתרי בלחי וקורה במבוי גדול, אבל המבואות הקטנים אין צריך בעקמימותן כלום, כדפרישנא לעיל [ו' ע"א]. ויש מפרשים באידך גיסא משתרי בלחי וקורה, דהני מבואות קטנים נמי צריך לחי וקורה באידך גיסא כגון שמבואות הקטנים פתוחים למבוי גדול משני צדדיו, והם פתוחים לרשות הרבים משני צדיהם כגון זה, אין פתחיהן של מבואות הקטנים שמצד זה פתוחין כנגד המבואות הקטנים שמצד אחר אלא פתחיהן של אלו כנגד כותלים של אלו וכותלים של אלו כנגד פתחיהן של אלו. ולפיכך הוא מבוי עקום. ונהגינן האידנא שאין עושין בעקמימות המבוי כלום.
מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר, בין פחות מארבע אמות בין יתר אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר. מאי טעמא קורה משום היכר, ובאלכסון לא הוי היכירא. ומותר להשתמש תחת קורת המבוי. ובין לחיים נמי מותר. והני מילי דפתיח לרשות הרבים, אבל פתיח לכרמלית לא, דאמרי' תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו בין דאית ביה ארבע בין דלית ביה. ואוקימנא בדפתוח לכרמלית משום דמצא מין את מינו וניעור. וכתוב בהשלמה, דטעמא לאו משום דסבירא לן לחי משום היכר, דלא קיימא לן הכי אלא משום מחיצה. אלא דכיון דאין בו ד' על ד' לא חשיב למהוי רשותא באפי נפשיה אלא בטל להכא ולהכא. ודוקא שפתוח לרשות הרבים, אבל פתוח לכרמלית מצא מין את מינו וניעור. וכן כתב רש"י. ועל זה הטעם פסק הרי"ף כן. והוא טעם נכון וברור. עד כאן.
<h2>דף ט.</h2>
היתה קורה תלויה או משוכה, פחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת, שלשה צריך להביא קורה אחרת. ומשוכה ותלויה אידי ואידי מבפנים, אלא משוכה מרוח אחת ותלויה משתי רוחות דבין מרוח אחת בין משתי רוחות, אמרינן לבוד. וכן משוכה והיא תלויה. והיכי דמי, כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על שני כתלי מבוי שאין בגבהן שלשה ואין בעקמימותן שלשה, ואמרינן לבוד וחבוט.
מצא מין את מינו וכו'. כלומר לפי שהכרמלית קל הוא בעיני המשתמשין במבוי כיון שאין בו אלא איסורא דרבנן, וחיישינן אי שרית ליה לטלטולי בתוך הפתח, דילמא יטלטל בכרמלית הסמוך לו כיון שהוא דומה לו. והיכא דנעץ שני יתידות בשני כותלי המבוי מבחוץ, הניח קורת מבוי עליהם לא מהניא ולא מידי, דבעינן קורה על גבי מבוי וליכא. אבל אי הוי בפחות משלשה לכתלי המבוי כלבוד דמי, וכאילו הקורה על גבי המבוי ושרי. מבוי שצדו אחד כלה לים וצדו אחד כלה לאשפה אסור, דחיישינן שמא תנטל האשפה. ודוקא אשפה דיחיד, אבל אשפה דרבים לא, דתנן אשפה ברשות הרבים גבהה עשרה טפחים חלון על גבה זורקין לה בשבת. וים נמי חיישינן שמא יעלה הים שירטון. ואי פסיק לה לחובה באזלי שפיר דמי. מבוי דכרוך בודיא ואותיבו בשפתיה, כיון דאתי זיקא ושדי ליה לאו כלום הוא. ואי נקש ביה סיכתא וחבריה חבריה.
מבוי שרצפו בלחיים פחות משלשה במשך ארבע אמות, הוי ליה מבוי וצריך לחי אחר להתירו. ואם הלחי החיצון משוך קמעא כלפי חוץ נדון משום לחי, דקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. והא דתנן חצר גדולה שנפרצה לקטנה, גדולה מותרת וקטנה אסורה, דוקא בשנכנסין כתלי קטנה לגדולה. דאי לאו הכי קטנה נמי שריא בנראה מבחוץ ושוה מבפנים, וכגון שכתלי הקטנה הנכנסין לגדולה מפלגי מינה טובא, דליכא למימר לבוד. וכן אם היו מופלגין מכותל זה בשנים ומכותל זה בארבעה כיון דליכא למימר לבוד אלא מרוח אחת. קטנה אסורה, דקיימא לן חצר אינה ניתרת אלא בפס ארבעה או משהו מכאן ומשהו מכאן. נראה מבפנים ושוה מבחוץ או נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי.
<h2>דף י:</h2>
מבוי שהוא רחב עשרים אמה עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות ומעמידו באמצע לארכו. אי נמי עביד כי הא דאמרינן במבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה מרחיק שתי אמות ועושה פס שלש אמות. היכא דרחב עשרים אמה עביד הכי מהאי גיסא והכי מהאי גיסא, דלא חיישינן דילמא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא, דחזקה אין אדם מניח פתח גדול ויוצא ונכנס בפתח קטן. פירוש כששניהם ברוח אחת, דלא ממעט בהלוכה. וכי תימא ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק שתי אמות ויעשה פס אמה ומחצה. שאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה. וכי תימא יעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה דהא עומד כפרוץ מותר. שאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטיל לה. ואע"ג דבעומד מרובה על הפרוץ לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא [ודהאי גיסא] ומבטיל ליה, אפילו הכי פרוץ כעומד אע"פ שדינו כדין עומד מרובה על הפרוץ שהוא מותר, אפילו הכי אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטיל ליה. וקיימא לן בשמעתא דחבלים דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד. וקיימא לן דפרוץ כעומד מותר. ואי אמרת ירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה. אין הכי נמי. וכולי האי לא אטרחו. השלמה ע"כ.
<h2>דף יא.</h2>
ואם יש לו צורת פתח אע"פ שרחב מעשר אמות אינו צריך למעט. כתוב בהשלמה, דצורת פתח מהני לרחבה ולגבהה אם היה גבוה מעשרים אמלתרא מהני לגבוהה מעשרים, ולרחבה מעשר בעיא ולא איפשיט אי מהניא. ולקולא עבדינן, דספקא דרבנן הוא, ועוד דפשטא דברייתא הכי משמע. אמלתרא, פסקי דארזא, פירש רש"י [ג' ע"א] כלונסות של ארז ארוכות ותחובות בכותל. ואיידי דחשיבא הויא מילתא דתמיהה ומסתכלי בה אינשי וחזו לקורה. וה"ר יהונתן כתב שהיא קורה של ארז חשובה ומצוירת בציורין ומתוך כך מביטין בה. והר"מ [הלכ' שבת פי"ז הט"ו] כתב קורה שיש בה ציורין. וכיון דצורת פתח מהני לרחבה כל שכן לפרוץ מרובה על העומד. והילכך חצר שרובה פתחים וחלונות ניתרת בצורת פתח. אבל אם היו הפתחים פתחי שימאי, כגון דלית להו תקרה או דלית בהי שיקפי, אינה ניתרת בצורת פתח זה. שימאי, פירושו פתחים שוממין שמחוסרין תקון כעין זקן אשמאי. שיקפי, פירוש מזוזות שנחלצו אבניהם מכאן ומכאן ואבן נכנסת ואבן יוצאה, ואין זה צורת פתח. צורת פתח שעשאו מן הצד לא עשה כלום. פירש רבינו האיי גאון ז"ל, כגון שעשאו מצדו של כותל, דהוי ליה פתחא בקרן זוית ולא עבדי ביה אינשי. ורש"י פירש, כגון שלא הניח הקנה על גבי הקנים שמכאן ומכאן אלא על צדיהם. והראב"ד פירש, כגון שהניח הקנה אחד בצד כותל המבוי, והקנה האחר באמצע המבוי וקנה על גביהן, והניח השאר פרוץ בלא קורה ובלא לחי. וטעמא דמילתא, דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לקנה אמצעי. ולישנא דגמרא דיקא כפירוש רש"י. השלמה.
<h2>דף יא:</h2>
צורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי לקבל דלת, ואפילו דלת של קשין. צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ואין צריכין ליגע. פירוש, אלו הקנים. ואם היו גבוהין עשרה ולא הגיעו לקורה של מעלה, כדתניא כפה פטורה מן המזוזה ואם יש ברגליה עשרה חייבת, ואע"פ שאין הקירוי שבשמי הכפה מגיע לרגליה פתח הוי וחייב במזוזה. הכא נמי כיון שבקנים עשרה אע"פ שאין מגיעין לקנים פתחא הוי. צורת פתח צריכה היכר ציר, מאי היכר ציר אבקתא. השלמה. והרי"ף השמיט זה. ונראה דלדעתו אינו צריך, דבקנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן סגי, ולא צריך היכר ציר. ופירוש אבקתא, מקום שמעמידין בו את הדלת שיוכל לעמוד מאליו, כעין הברזל שקורין גופון או העץ הנקוב שקורין פדיליירא.
<h2>דף יב.</h2>
הכשר מבוי סתום או לחי או קורה. הכשר מבוי מפולש כדאמרינן לעיל [ו' ע"א]. חצר צריכה שני פסין משתי רוחות [כל] פס ופס משהו. ואם מרוח אחת צריך שיהא הפס ארבעה טפחים. ודוקא בשאין הפרצה יתר מעשר, מפני שהיא כפתח. אבל אם הפרצה יתר מעשר, אע"פ שכל הארבע מחיצות קיימות חוץ מפרצה זו הכל אסור. ודוקא שנפרצה מרוח אחת, אע"פ שאותו רוח פרוץ מרובה על העומד מותר. אבל אם נפרצה חצר מג' רוחותיה או מארבע רוחותיה צריך שתהא עומד מרובה על הפרוץ.
כתוב בהשלמה, דמשמע מסוגיא דגמרא דבפחות מארבעה טפחים אינו צריך לחי וקורה. ודוקא במבוי, אבל בחצר צריכה משהו מכאן ומשהו מכאן. ואף במבוי איכא למימר נמי דצריך. וזהו שלא כתבה הרי"ף. עד כאן.
לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא אם כן עשה לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים. במה דברים אמורים שפרצתו יותר מעשר, אבל בעשר אין צריך כלום. מימלא הוא דלא ממלינן, הא טלטולי מטלטלינן. וכי תימא והלא נפרצה החצר במלואה למקום האסור לה. פירוש, כשנפרצה יתר מעשר כמי שנפרצה במילואה היא. הכא במאי עסקינן דאית לה גידודי, שהן כמו פסין. אבל לית לה גדודי לא, שהרי נפרצה חצר למקום האסור לה. אית לה גדודי, כתוב בהשלמה, פירוש שנשאר למטה מן הים גדודין שהן גבוהין עשרה. ואע"ג דתנן בפרק כיצד משתתפין [פ"ז ע"א] אמת המים שעוברת בחצר אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה. ואמרינן כותל שעל גבה [אינו] נדון משום מחיצה. והא התם דליכא פרצה כלל ואפילו הכי אמרינן דצריך מחיצה אחרת ולא סגי בכותל שעל גבה, דאם כן בעשר אמאי אינו צריך כלום. שאני התם שהמים עוברין תחת הכותל, והוי ליה כמחיצה תלויה, וצריך שם מחיצה אחרת שתהא משוקעת בתוך המים, וכדאמרינן [פ"ו ע"א] בבור שבין שתי חצרות שאין ממלאין הימנו בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים. אבל הכא אין כאן מחיצה תלויה וכיון שנשאר פס ארבעה או משהו מכאן ומשהו מכאן הוה ליה כאילו כל המחיצה קיימת, וכיון דפרצתו בעשר אין צריך כלום. ואית דמוקמי מתניתין דהכא בשאין בעמקה עשרה ורחב ארבעה, וכדאיתא התם. ולהאי פירושא האי דאמרינן הכא במאי עסקינן דאית ליה גדודי, לאו כדפרישנא, דהא אין בעומק המים עשרה. אלא דאית לה גדודי פירושו שלשון הים כלה במקצת החצר שיש גדודי שהן כמו מחיצה בין הים לשאר החצר.
<h2>דף יב:</h2>
מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר בלחי ומשהו ולא בקורה טפח, דכיון דארכו כרחבו הוה ליה חצר, וחצר אינה ניתרת בלחי אלא בפס ארבעה. איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה, כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצרות פתוחין לתוכו. פירוש שתי חצרות למבוי ושני בתים לכל חצר. ויש מפרשים דבבית אחד לכל חצר סגיא, ומוכחי [לה] מההיא מעשה דפרק הדר. ורש"י פירש כפירושא קמא. וכן דעת ה"ר משה ב"ר יהודה ז"ל. וראיתם מפרש"י בפרק (ד') [הדר] ומפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"א ע"א]. ואיזהו חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ד', כל שאין ארכה יתר על רחבה. אבל ארכה יתר על רחבה אפילו משהו הויא לה כמבוי, ומבוי בלחי וקורה סגי ליה.
<h2>דף יג:</h2>
הקורה שאמרו רחבה לקבל אריח, והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים. דיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לארכו. רחבה כדי לקבל אריח, ובריאה לקבל אריח. ואם היתה רחבה ארבעה טפחים אע"פ שאינה בריאה. כך נראה מפשט סוגית הגמרא. וצריך עיון היאך השמיטו דין זה הרי"ף והר"מ וההשלמה. ואפשר לדחוק דסבירא להו דההיא סוגיא אליבא דר' יהודה היא, והוי יחיד ואין הלכה כמותו. וצ"ע.
<h2>דף יד.</h2>
ומעמידי קורה צריך שיהיו בריאים כדי לקבל קורה ואריח. הניח קורה על גבי מבוי ופרס עליה מחצלת והגביה מן הקרקע שלשה, קורה אין כאן מחיצה אין כאן. קורה אין כאן דהא מיכסיא. מחיצה אין כאן דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת לכותל אחר וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואינן נוגעות זו בזו, פחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת, שלשה צריך להביא קורה אחרת. וכן שתי קורות המתאימות, לא בזו לקבל אריח ולא בזו לקבל אריח, אם מקבלות אריח לרחבה טפח אין צריך להביא קורה אחרת ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. היו אחת למעלה ואחת למטה, רואין את העליונה כאילו היא למטה ואת התחתונה כאילו היא למעלה, ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים והתחתונה למטה מעשרה. היתה של קש ושל קנים, רואין אותה כאילו היא של מתכת, עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה. עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. אם יש בהקיפה שלשה טפחים יש בה רוחב טפח.
לחיים שאמרו גבהן רחבן עביין כל שהו. ואפילו כחוט הסרבל. היא בתוך מבוי ועקמימותה חוץ למבוי, היא בתוך עשרים ועקמימותה למעלה מעשרים, היא למעלה מעשרים ועקמימותה למטה מעשרים, רואין כל שאילו תנטל עקמימותה ואין בין זה לזה שלשה, אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת.
<h2>דף יד:</h2>
עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי. פירוש אם בא לחצי מבוי הפנימי ועשה בו לחי והניח החצי החיצון בלא לחי, יש לו להשתמש באותו החצי הפנימי מן הלחי ולפנים. מן הלחי ולחוץ אסור להשתמש, דכמבוי בפני עצמו דמי. עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה או שהפליגו מן הכתל שלשה לא עשה ולא כלום.
<h2>דף טו.</h2>
לחי העומד מאיליו הוי לחי. והוא דסמיכי עליה מאתמול. ואי לא סמיכי עליה מאתמול לא הוי לחי. מחיצה העומדת מאליה הויא מחיצה. אבני גדר היוצאות מן הגדר ומובדלות זו מזו, פחות משלשה אין צריך לחי אחר. שבת בתל שהוא גבוה עשרה והוא מארבע אמות עד בית סאתים. וכן בנקע עמוק עשרה והוא מארבע אמות עד בית סאתים, או קמה קצורה ושיבולות מקיפות אותה, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.
בכל עושין לחיים ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים. ומטמא משום גולל, פירוש דילפינן מדכתיב וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק, ומטמאין אדם וכלים, גולל מצבה על הקבר, דופק הוא מן הצד שסומך עליו נסר העליון והוא הגולל.
<h2>דף טו:</h2>
וכותבין עליו גיטי נשים, כדיליף במסכת גיטין [כ"א ע"ב]. שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים, ושלא יהו פרצות יתרות על הבנין. וכל פרצה שהיא עשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח, יתר מכן אסורה. פרוץ כעומד מותר, דהכי אגמריה רחמנא למשה בסיני לא תפרוץ רובה.
<h2>דף טז.</h2>
תניא לענין כלאים, נמצאת אתה אומר שלש מדות במחיצה. כל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה, כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש. ואפילו פרוץ מרובה על העומד מותר משום דכלבוד דמי. כל שהוא שלשה ומשלשה ועד ארבעה צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, כדי שלא יהא פרוץ כעומד. אם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור, פירוש לפי שאין העומד חשוב. כל שהוא ארבעה ומארבעה ועד ארבע אמות ועד עשר, צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, שלא יהא פרוץ כעומד. אם היה פרוץ כעומד, כנגד העומד מותר, כנגד הפרוץ אסור. ואם היה עומד מרובה על הפרוץ, אף כנגד הפרוץ מותר. נפרצה ביתר מעשר אסור. היו שם קנים הדוקרנים, פירוש משופין כדקר ונעוצין בארץ, עושה להן פאה מלמעלה אפילו ביתר מעשר ומותר. וזה שלא כדברי הרב בעל המאור. השלמה ע"כ. פיאה למעלה, פירוש שמותח זמורה מראש קנה זה לראש קנה זה, והוי כצורת פתח ומהני אף ליתר מעשר.
<h2>דף טז:</h2>
מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה, ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו שלשה טפחים. שיעור חבלים עוביין יתר על טפח כדי שיהא הכל עשרה טפחים. בעי בגמרא למה לי יתר על טפח, ליעביד פחות משלשה וחבל משהו פחות משלשה וחבל משהו פחות מארבעה וחבל משהו. ופרקינן האי פחות מארבעה היכא מוקים ליה, אי מוקים ליה תתאי הויא ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. אי מוקים לה עלאי אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. אי מוקים לה בי מצעי הוי ליה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות ולא הוי עומד. השלמה.
מקיפין בקנים. ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים, פירוש בין בשיירא בין (בהונה) [במחנה]. כל מחיצה שהיא של שתי או של ערב הויא מחיצה. ואפילו בישוב שרי לטלטולי בתוך מחיצה של שתי או של ערב. כתוב בהשלמה, עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד. בערב איבעיא בגמרא. והיכי דמי כגון דאייתי מחצלת דהיא שבעה ומשהו וחקק בה שלשה ושבק בה ארבעה ואוקמה בפחות משלשה. ולא איפשיט, ולחומרא עבדינן. עד כאן. ופירש רש"י דמחבלים דמתניתין ליכא למילף הכשירא, דהתם כוליה עומד הוא, דהא כלבוד דמי. ולא איפשיט ולחומרא.
חצר שתשמישה לאויר ואינה מוקפת שתי וערב, אלא ערב בלא שתי או שתי בלא ערב, יחיד נותנין לו בית סאתים שהיא מאה אמה על חמשים, כי בית סאה חמשים על חמשים, סאתים מאה על חמשים שהן שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים, כחצר המשכן כדכתיב אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים, ונקראת חצר, והיא על עמודים, ועליהם קלעים כדרך הולכי מדברות. וכל מילי דשבת ממשכן ילפינן להו. הילכך יחיד נותנין לו בית סאתים, שנים נותנין להם בית סאתים, שלשה נעשו שיירה ונותנין להם כל צרכן, ואע"פ שהוא שתי בלא ערב.
<h2>דף יז.</h2>
שלשה מותרין בשבע ואסורין בחמש. פירשו בגמרא הוצרכו לבית שש סאין סאתים לכל אחד ואחד והוקפו לשבע מותרין, שהרי לא נשאר פנוי אלא בית סאה. לא הוצרכו אלא לחמש והוקפו לשבע, אפילו בחמש אסורין, שהרי בית סאתים פנוי, שאין צריכין להן. והא דאמרינן [לעיל ט"ז ע"ב] אחד יחיד ואחד שיירה נותנין להן כל צרכן, ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי, לאו פנוי מאדם, דכיון שהן שלשה וכל אחד מהן יש לו סאתים הרי יש להן שש סאין ולא נשאר פנוי מאדם אלא סאה אחת אלא פנוי מכלים. וכיון שלא היו צריכין לכלים אלא חמש והוקפו לשבע הרי שנים פנויין מכלים. ולפיכך אסור אפילו בחמש, דבטלה הקפתם. היו שלשה והקיפו בית שש סאין וקנו שביתה ואחר כך מת אחד מהם, הרי הן מותרין כדמעיקרא, ולא חיישינן לזה שמת. ואם קנו שם שנים שביתה, פירוש שנים בבית שש סאין. ואחר כך נתוספו עליהן, הרי הן אסורין כדמעיקרא, ואע"פ שנתוספו. מאי טעמא, שבת גורמת ולא דיורין. וכן אם עירב דרך הפתח ונסתם הפתח, עירב דרך חלון ונסתם חלון, שבת הואיל והותרה הותרה. ודוקא בהני דאיתנהו למחיצות, אבל חצר שנפרצה בשתי רוחותיה וכן בית שנפרץ משתי רוחותיה וכן מבוי שנטלו קורותיו [או] לחייו, כיון דליתנהו למחיצות קיימא לן דאף לאותה שבת אסורין.
ושנים ונתוספו עליהן, אף לאותה שבת אסורין. ואע"ג דקיימא לן [כ' ע"א] כל מחיצה שנעשית בשבת בשוגג שמה מחיצה אף לטלטל, הני מילי היכא דלא הוה מחיצה כלל מערב שבת, כגון שבת בבקעה והקיפוהו גוים מחיצה בשבת בפרק מי שהוציאוהו [מ"ב ע"א], וכן מי שעשו לו מחיצה של בני אדם. אי נמי הות מחיצה מערב שבת ונסתרה ונעשית, כגון פסי ביראות שלא הותרו אלא למים והיו מים מערב שבת ויבשו בשבת ובאו מים בשבת, וכן המחצלות הפרוסות ברשות הרבים ונגללו וחזרו ונתפרסו, כדאיתא בשלהי הזורק [שבת ק"א ע"ב]. אבל גבי שנים ונתוספו עליהן, שהיתה שם מחיצה מערב שבת ולא היתה כשרה מערב שבת, אע"פ שנתכשרה בשבת מחמת דיורין שנתוספו אמרינן שבת הואיל ונאסרה נאסרה. והא דאמרינן בשלהי עושין פסין [כ"ה ע"א] גבי נבלעו מחיצות התחתונות ועליונות קיימות כשירות, שכל מחיצה שנעשת בשבת בשוגג שמה מחיצה. והא התם דהות מחיצה פסולה מערב שבת ואפילו הכי מכשרינן לה. התם נמי, כיון דקיימא לן אין מחיצה על גבי מחיצה, כמאן דלא הוה ביה מחיצה דמי.
ארבעה דברים פטרו במחנה. מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב. ודוקא מים ראשונים, אבל מים אחרונים חובה מפני מלח סדומית שמסמא את העינים. וכל מיכל [מילחא] צריך נטילת ידים. והא דאמרינן דפטורין מלערב, דוקא עירובי חצרות, אבל עירובי תחומין חייבין, דאמרינן לוקין על עירובי תחומין דבר תורה דכתיב אל יצא איש ממקומו, כלומר יציאה ברגלים. ואין בה מיתת בית דין אלא באזהרה בלבד. והני מילי בתחומין דשנים עשר מיל כמחנה ישראל, אבל מאלפים אמה ולמעלה לוקין עליהן מדרבנן עד שנים עשר מיל. כן דעת הרי"ף וההשלמה. ואע"ג דשלש פרסאות דאורייתא, דהיינו שנים עשר מיל, קנית השביתה שאין לו אלא ארבע אמות למי שיצא חוץ לתחום הוא מדבריהם. כך כתוב בהשלמה בפרק מי שהוציאוהו.
<h2>דף יז:</h2>
עושין פסין לביראות, ארבעה דיומדין נראין כשמונה וארבעה פשוטין פירוש הרי שנים עשר. וזהו צורתו, גבהן עשרה ורחבן ששה ועביין כל שהו. וביניהן כמלא שתי רבקות של ארבע ארבע בקר קשורות ולא מותרות אחת נכנסת ואחת יוצאה. פירוש, מלשון כעגלי מרבק [ירמיה מ"ו]. ומותר להקריב לבור, ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה. ולא מיבעיא היכא דנקיט למנא ונקיט לה לפרה, אלא אפילו נקיט מנא ולא נקיט לה נמי סגי בראשה ורובה, השלמה. וכן גבי אדם תנן לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. ולא אמרו בית סאתים אלא בגנה וקרפף, אבל אם היה שם דיר או סהר מוקצה וחצר, אפילו בית חמשת כורין ואפילו בית עשרת כורין, מותר להרחיק כל שהו, ובלבד שירבה בפסים. ואפילו היתה דרך הרבים מפסקתה אינו צריך לסלקה לצדדין. ואין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ולשאר עושין חגורה מחיצה גבוהה עשרה טפחים. ולא התירו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים של רבים בלבד.
<h2>דף כא.</h2>
אין בורגנין ולא פסי ביראות לא בבבל ולא בשאר ארצות. בורגנין בבבל לא דשכיחי בידקי דמיא. בשאר ארצות לא, דשכיחי גובי. פסי ביראות בבבל לא, דשכיחי מיא. וחוצה לארץ נמי לא, דשכיחי מתיבתא. ומוותא דמבלען בתוך שבעים אמה ושיריים שרי למסמך עלייהו צריך עיון מהר"מ שלא כתב גבי שתי רבקות, קשורות ולא מותרות. ועוד כתב [פ"ז הכ"ז] באר שעשה לה שמנה פסים בארבע הזויות שני פסין דבוקין בכל זוית הרי אלו כמחיצה וכו'. ולא כתב ארבעה דיומדין נראין כשמנה. לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה של עולי רגלים בלבד. אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד. ואם היה באר רחב שאין אדם יכול לירד בו הרי זה מותר לדלות ולשתות בין הפסים. והר"מ הביאה [שם ה"ל]. כתוב בהשלמה, כל אויר שתשמישה לדירה כגון דיר ומוקצה וחצר אפילו בית חמשת כורין ובית עשרה כורין מותר. כל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר. יתר מבית סאתים אסור. עד כאן. וכן כתב הר"מ פרק י"ו [ה"א]. והוא האריך שם בדין נזרע רובו או מיעוטו או נטע. ולקמן מתבאר בג"ה.
<h2>דף כג.</h2>
הגינה והקרפף שהיא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושיריים מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא בה שומרה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר או שיהא בה בור או שיח או מערה ואפילו ארכה כשנים ברחבה. כתוב בהשלמה, דלכתחלה מרובעת עיקר, ואורויי מורינן הכי. ומיהו אם היה ארכה פי שנים ברחבה מטלטלין בתוכה. קרפף שהוא יתר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור. ולא מבעיא בשיש בה יתר מבית סאתים אלא אפילו בית סאתים נמי אסור. ואע"ג דאמרינן אחד גנות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת לכלים ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית, הכא כיון דנזרע רובו בטל מיעוטו לגבי רובו, והוה ליה יתר מבית סאתים ואסור. אבל מיעוטו שרי. ולא מיבעיא פחות מבית סאתים דהוי ליה חצר אלא אפילו בית סאתים דהוי קרפף מותר, דחצר וקרפף רשות אחת הן. אבל יתר מבית סאתים אסור, דכי אמרינן קרפף וחצר רשות אחת הן הני מילי בקרפף בית סאתים שמותר לטלטל בכולן אבל ביתר מבית סאתים כרמלית הוא וכרמלית וחצר שתי רשויות הן. ובית וקרפף שתי רשויות הן. ואפילו כשהזרוע ושאינו זרוע מאיש אחד או משני אנשים שעירבו, אבל חצר וקרפף רשות אחד הן ואפילו משני אנשים. כן הוא דעת רש"י. ולפי דבריו איכא חילוק בין חצר לקרפף, דבית וחצר רשות אחת הן באיש אחד או בשנים שעירבו אבל בית וקרפף שתי רשויות הן באיש אחד ובשני אנשים ועירבו. אבל חצר וגג וקרפף כולן רשות אחת הן ואפילו של בעלים הרבה לכלים ששבתו בתוכן. וכתב רבינו בהשלמה דאי לאו דרש"י מפרש הכי הוה סבירא ליה דדוקא כשהזרוע מאיש אחד ושאינו זרוע מאיש אחר, אבל אם היו שניהם מאיש אחד רשות אחת הן. והוא הדין בית וקרפף מאיש אחד רשות אחת הן כבית וחצר, עד כאן. נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר, ואע"פ שלא עשאן אצטבלאות אצטבלאות.
<h2>דף כד.</h2>
קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה פורץ בה פרצה יותר מעשר אמות וגודרו ומעמידו על עשר ועושה לשום דירה ודיו, דדמי כמי שהוקף לדירה, ומותר לטלטל בכולו דהוי ליה כחצר. ואי פרץ אמה וגדר אמה פרץ אמה וגדר אמה עד שהשלימו ליתר מעשר פנים חדשות באו לכאן ומותר. השלמה רחבה שאחורי הבתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות. פירוש, כגון שאין פתח הבית פתוח לה (והיא) [הויא] מוקפת שלא לשם דירה, והויא יותר מבית סאתים. ואם פתח בו פתח מותר לטלטל בתוכו. והני מילי שפתח ולבסוף הוקף, אבל הוקף ולבסוף פתח לא. ואע"ג דאית בה בי דרי. ולא אמרינן אדעתא דבי דרי פתחיה, עד כאן. קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה ונתמלא מים כנטועים דמו ומותר. והני מילי דחזו לתשמישתן, אבל לא חזו לתשמישתן אסור. וכי חזו לתשמישתן אפילו בשיש עומקן יתר מבית סאתים מותר, מידי דהוי אכריא דפירי.
<h2>דף כד:</h2>
ההוא רחבה דהואי בפום נהרא חד גיסא פתוח למתא וחד גיסא פתוח לשביל של כרמים סליק לגדא דנהרא. פירוש, רחבה זו יתירה על בית סאתים, ולא הוקפה לדירה, ואוסרת מבוי העיר שכלה לרחבה זו ושביל של כרמים שהיו בו דיורין, לפי שהן פרוצין במלואן לכרמלית. אבל הרחבה רחבה מן השביל ומן המבוי, והוו להו שביל ומבוי כחצר קטנה שנפרצה לגדולה, קטנה מותרת וגדולה אסורה. וכגון שנכנסין כותלי המבוי והשביל לתוך הרחבה. דאי לאו הכי הא קיימא לן [ט' ע"ב] נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. ואמרינן היכי נעביד. ליעביד מחיצה אגידא דנהרא, אין מחיצה על גבי מחיצה. ליעביד לה צורת פתח אפומא דשביל של כרמים, גמלי שדו ליה. לעביד לחי אשביל של כרמים, ומגו דמהני לשביל של כרמים מהני לרחבה, אם כן יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים דעלמא. אלא ליעביד לחי מהאי גיסא דלהדי מתא, מגו דמהני למתא מהני נמי לרחבה. ופירש רבינו שלמה ובלאו מגו לא משתרי, דהא פתח שבין רחבה למבוי לא היה יתר מעשר, וכל פתח סתימה מעליתא היא, והוי מחיצה על גבי מחיצה. וגדר של אבנים היתה מוקפת רחבה זו, והיה קשה להן לפרוץ בה יתר מעשר ולהעמידו לעשר. טלטולי במתא גופה שרי, ברחבה גופה שרי, ממתא לרחבה ורחבה למתא שרי, והוא דלית בה דיורין. ולא גזרינן אטו זמנין דהוו בה דיורין.
<h2>דף כה.</h2>
קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ומיעטו באילנות לא הוי מיעוט, בנה בו עמוד [גבוה] עשרה ורחב ארבעה הוי מיעוט. פחות משלשה לא הוי מיעוט, משלשה ועד ארבעה נמי לא הוי מיעוט, דאע"ג דנפק ליה מתורת לבוד כיון דליכא מקום ארבעה לא חשיב. הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה הועיל, פחות משלשה אינו מועיל, משלשה ועד ארבע אינו מועיל. טחו בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט, אין יכול לעמוד בפני עצמו נמי הוי מיעוט. הרחיק מן התל ארבעה ועשה מחיצה הועיל. פחות משלשה או שעשה מחיצה על שפת התל אינו מועיל לא בשבת ולא בנכסי הגר. ואם עשה מחיצה על שפת התל ודר בתל הועיל שבאויר מחיצות העליונות הוא דר. נבלעו מחיצות התחתונות ועליונות קיימות, בנכסי הגר לא קנה, דקיימא לן האי מאן דשדא לפתא בפילא דארעא דגר לא עשה ולא כלום, בעידנא דשדא לא אשבח, בעידנא דאשבח שבחא דממילא היא. ולענין שבת הועיל, דכל מחיצה הנעשית בשבת בשוגג שמה מחיצה אפילו לטלטל, במזיד שמה מחיצה לטלטל אבל לא לזרוק. ואע"ג דבשנים ונתוספו עליהם קיימא לן בפרק קמא [י"ז ע"א] דאמרינן שבת גורמת, ואמאי גרע ממחיצה הנעשית בשבת בשוגג. שאני התם שהמחיצה נעשית מערב שבת והיתה פסולה, וכשהותרה בשבת אמרינן שבת גורמת ואסורה. אבל היכא דלא היתה מחיצה כלל מערב שבת ונעשית בשבת, כההיא דפרק מי שהוציאוהו [מ"ב ע"א] דשבת בבקעה והקיפוהו גוים מחיצה בשבת ומי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים בפרק הדר [ס"ז ע"א], או שהיתה שם מחיצה כשרה מערב שבת ונגללה וחזרה ונפרסה כההיא דאמרינן בפרק הזורק [שבת ק"א ע"ב], בכל זה אמרי' שמה מחיצה בשוגג ואפילו לטלטל. והכא גבי נבלעו מחיצות התחתונות, כיון דאין מחיצה על גבי מחיצה, כמאן דלא הוה ביה מחיצה כלל מערב שבת, ולפיכך כשנבלעו בשבת שמה מחיצה. וההיא דאמרינן בריש פרקין [כ' ע"א] גבי באו מים בשבת, אנן יבשו מים בשבת ובאו מים בשבת גרסינן. וכן היא גרסת רבינו שלמה ז"ל. אבל אם לא היה שם מים כלל, כיון שהפסים שהיו שם מערב שבת היתה מחיצה פסולה אף על גב שהותרה בשבת הוה ליה כשנים ונתוספו עליהן דקיימא לן שבת גורמת ואסורה.
קרפף בית שלש וקרויה בית סאה אויר קירויו מייתרו. והני מילי דעביד כי ארזילא, שהוא גג משופע, דליכא פס. אבל היכא דעביד כאכסדרה אמרינן פי תקרה יורד וסותם, דקיימא לן באכסדרה בבקעה דמותר לטלטל בכולה. וקרפף שנפרץ במלואו לחצר, קרפף אסור וחצר מותרת. פירוש, מפני שהקרפף הוא עתה כשנפרץ יתר על בית סאתים, שאין כאן פי תקרה. וכי תימא וכי אויר המותר אוסר. פירוש, שהחצר והקרפף מותרין זה בזה, דקיימא לן רשות אחת הן. איכא למימר דאיכא מקום מחיצות, כדאמרינן קרפף שנפרץ במלואו לחצר, חצר מותרת וקרפף אסור. וכי אמרינן דחצר מותרת, לאו משום דאיכא גפופי אבל בלא גפופי מיתסרא, דהא זימנין דמשכחת לה איפכא. אלא לאו משום דאמרינן זה אויר מחיצות מייתרו וזה אין אויר מחיצות מייתרו. ואע"ג דחצר וקרפף רשות אחת הן אפילו הכי קרפף אסור.
<h2>דף כה:</h2>
ההוא בוסתנא דהוה סמיך לגדא דאפדנא נפל גודא דאפדנא ברייתא. אמרי רבנן דליכא למסמך אגודי גוואי, דגוואייתא לגוואי עבידי לבראי לא עבידי. ההוא אבורנקא דהוה בבוסתנא עבדי ליה רבנן תקנתא, דלמחר ניזלו וניכלו נהמא התם קנה קנה פחות משלשה. פירוש, דההוא בוסתנא קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הואי. ואבורנקי כמין אכסדרה או קובה שבונין מלכים בתוך הפרדס שלהם ועומד באמצע הפרדס והוצרכו לטלטל מפתח בוסתנא שהוא אצל הבית ועד אבורנקי גדר מכאן וגדר מכאן וקנה קנה פחות משלשה להפסיק מן הדרך לבוסתנא ויטלטלו באותו שביל. וכי תימא מאי טעמא אמרינן דשרי לטלטולי בכולה בוסתנא, דהא כיון דבנה ליה אבורנקי בבוסתנא שויה לכוליה בוסתנא חצר לאבורנקי, והוה ליה מוקף לדירה. משום דאיכא למימר דהוקף ולבסוף ישב לא הוי מוקף לדירה. ועוד אפילו ישב ולבסוף הוקף נמי כיון דאבורנקי לצניעותא בעלמא הוא דעביד לא שמה מחיצה. ועוד דהא אבורנקי מחיצה העשויה לנחת היא. פירוש, להשתמר בה טליתותיהן ולבושיהן ושאר כל כלי תשמיש. ומחיצה העשויה לנחת או לצניעות לא שמה מחיצה, ואפילו בישב ולבסוף הוקף, וכל שכן שהוקף ולבסוף ישב.
<h2>דף כו:</h2>
אנשי חצר ששכחו אחד מהן ולא עירב, ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו ולהם. והמבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל. ואי גלי דעתיה ואמר בטלית רשות חצירי ורשות ביתי, כיון דגלי גלי והוו מבוטלין, וכשהוא מבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד. יוצאין בערקבלין בפסח. ירק ששמו כך. עוד צריך עיון בהשלמה דין מחיצות שהרבים בוקעין בהן שתי וערב וכו', כמו שכתוב שם.
<h2>דף כז.</h2>
הכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח. הנודר מן המזון מותר במים ומלח, והוא דאמר כל הזן עלי, אבל מזון לא מיקרי אלא חמשת המינים בלבד כדאמרינן אין מברכין מיני מזונות אלא על חמשת המינין בלבד. מיהו באורז נמי מברכין בורא מיני מזונות. מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, ואפילו בעירובי חצרות דדבר הרשות הוא. ולא מיבעיא עירובי תחומין דאין מערבין אלא לדבר מצוה. ומערבין לכהן בבית הפרס מפני שהוא יכול לחוץ ולאכול, תנא לחוץ ולילך בשדה תיבה ומגדל.
בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. והוא הדין בכמהין ופטריות דאין מערבין בהן דקיימא לן אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. ודוקא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמו, אבל מים ומלח כאחד מערבין. ובפרק חלון מתבאר עוד דיני עירוב.
<h2>דף כח:</h2>
מערבין בכשות מלא היד, ובחזין כמלא אוזלתא דאיכרי, ומברכין עליהן בורא פרי האדמה. ומערבין בירקא דקיליא, דהוא ירק של קלח הכרוב, וכמה מלא היד. ושתיתא מערבין בו. וכמה, תרין. שרגושי, פירוש תרוודין. ופירוש שתיתא, מאכל שעושין מקמח קלי שנתייבש בתנור.
<h2>דף כט.</h2>
כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס ובמזון שתי סעודות לעירוב. ולא אמרינן עד דאיכא סעודה מהאי וסעודה מהאי, אלא אפילו למחצה ולשליש ולרביע. תפוחים בקב עוכלא תבלין וליטרא ירק ועשרה אגוזים וחמשה אפרסקין שני רמונים ואתרוג אחד, וכן לעירוב. פירוש, הא דאמרינן עוכלא תבלין וכו'. הוא לתת לעני. כענין ששנינו אין פוחתין לעני מחצי קב חטין וקב שעורים וכו'. יין כדי לאכול מזון שתי סעודות ודוקא יין מבושל, אבל שאינו מבושל מערבין בשתי רביעיות. וחומץ כדי לטבל בו מזון שתי סעודות. זיתים ובצלים כדי לאכול בהן שתי סעודות. ובצלים דוקא באמהות אבל בעלים לא. והוא דלא אבצל זרתא זרתא, אבל אבצל זרתא זרתא לית לן בה, ומערבין בהם. כל שהוא לפתן, כדי לאכול בו שתי סעודות. וכל שאינו לפתן אלא נאכל כמות שהוא, כדי לאכול ממנו שתי סעודות.
<h2>דף ל.</h2>
בשר חי כדי לאכול ממנו שתי סעודות. בשר צלי כדי לאכול בו. יש (שאומרים) [שאמרו] הכל לפי מה שהוא אדם, מלא קומצו מנחה, מלא חפניו קטורת, מלא לוגמיו ביום הכפורים ובמזון שתי סעודות לעירוב. ומסקנא דאוקמינן לה אחולה זקן, דכיון דאמרינן דמידי דחזי לאחריני אע"ג דלא חזי לדידיה מערבין בו. הכי נמי מידי דחזי לדידיה אע"ג דלא חזי לאחריני מערבין בו. הילכך מערבין לחולה כדי מזונו, השלמה. אך הרי"ף והר"מ לא איפליגו בין חולה וזקן ורעבתן, אלא נראה שדעתן לכולן שיעור אחד. וצריך עיון. מערבין בביצים חיות, וכמה שתים. מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו, ולרעבתן כסעודה בינונית של כל אדם. מערבין בפולין לחים מלא היד. בתרדין חיין, אבל בשיל ולא בשיל לא, דסכנתא היא למיכל.
שבועה שלא אוכל ככר מערבין לו בה. ככר זו עלי מערבין לו בה. פירוש, ואע"ג דאמ' עלי דאסריה עילויה בהנאה, ואפילו בעירובי חצרות דמערבין לדבר הרשות, וכל שכן בעירובי תחומין כיון דקיימא לן אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו מערבין לו בה, ואפילו אסרו בפירוש איסור הנאה עליו. ואם אמר ככר זה הקדש אין מערבין לו בה אפילו עירובי תחומין, ולאו משום הנאה, דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו, אלא משום דכיון דלא חזי לא לדידיה ולא לאחריני בעינן סעודה הראויה מבעוד יום. ומשום האי טעמא נמי לא אמרינן בהקדש הואיל ואי בעי מתשיל עליה.
<h2>דף לא.</h2>
אין מערבין אפילו לישראל בחולין בקבר. דאסור לקנות בית באיסור הנאה. ואע"ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו, שאני הכא דניחא ליה דלינטר, דאי מיצטריך ליה אכיל ליה. מערבין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו ובחלה ובתרומה, אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו.
<h2>דף לא:</h2>
השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב. והני מילי בעירובי תחומין, אבל עירובי חצרות ביד קטן הוי עירוב, דקיימא לן קטן גובה את העירוב. ואם אמר לאחר קבלו ממנו הרי זה עירוב. ודוקא בעומד ורואהו, דממטי ליה, פירוש ולא חיישינן דילמא לא שקיל מיניה, דחזקת שליח עושה שליחותו. [והני] מילי בשל [דבריהם] אבל בשל תורה [לא אמרינן] שליח עושה [שליחותו]. והכי איתא בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"א], עד כאן.
<h2>דף לב:</h2>
נתנו באילן. פירוש, שהוא רחב ארבעה למעלה מעשרה טפחים אינו עירוב, למטה מעשרה טפחים הרי זה עירוב. והני מילי באילן דקאי ברשות הרבים ונתכוין לשבות למטה, ולהכי למעלה מעשרה אינו עירוב דהוה ליה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר. אבל למטה מעשרה הוי עירוב, שהוא ועירובו במקום אחד הוא ויכול להביאו אצלו. ואע"ג דקא משתמש באילן, הא קיימא לן דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ואע"ג דתנן [שבת ל"ד ע"א] ספק חשכה ספק אין חשכה אין מעשרין את הודאי וכו', התם רשות ושאני עירוב שאין מערבין אלא לדבר מצוה ולפיכך לא גזרו עליו בין השמשות. והילכך באותה שעה הוא שמותר להשתמש באילן ועירובו עירוב ואע"ג דמשחשכה נאסר לאשתמושי במחובר לא איכפת לן, דהא אילו אכלו בין השמשות כבר קנה שביתתו והוי עירוב, דההיא שעתא הוה שרי ליה ליטלו ולהביא אצלו. ואם נתכוין לשבות למעלה ועירובו למעלה הוי עירוב, דהוא ועירובו במקום אחד הוא. אבל אם עירובו למטה אינו עירוב, כיון שנתכוין לשבות למעלה, דהוי ליה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר.
וכתב רבינו נסים, קיימא לן [שבת ו' ע"א] דכל גדר גבוה עשרה ורחב ארבעה ברשות הרבים רשות היחיד הוא. וכן אילן נמי. וכן כל דבר שגבוה עשרה ורחב ארבעה והמערב עירובי תחומין צריך לעשות עירובו במקום שיכול ליטלו ולאכלו. ואם עשאו במקום שאינו יכול ליטלו ולהביאו אצלו אינו עירוב.
כתוב בהשלמה דדוקא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר, דהיינו שבעים אמה ושיריים כדאיתא פרק כיצד מעברין [נ"ז ע"א], אבל בתוך העיר או אפילו תוך עיבורה של עיר אפילו למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב, דמתא כמאן דמלי דמי. וחוץ לעיבורה של עיר נמי, כיון דקיימא לן הנותן עירובו יש לו ארבע אמות, הויא ליה רשות היחיד, ורשות היחיד עולה עד לרקיע. והכא במאי עסקינן דמפלגינן בין למטה בין למעלה באילן שהוא חוץ לעיבורה של עיר ונוטה חוץ לארבע אמות ונתכוין לשבות בעיקרו ומאי למעלה ומאי למטה דהדר זקיף. וכי תימא והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו בשרבים מכתפים עליו, דקיימא לן עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו חייב. וכתב רבינו בהשלמה דהאי מילתא אע"פ שלא כתבה הרי"ף הלכה היא וליכא למדחייה. ואי משום דאמרינן [ו' ע"ב] ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים. הא לאו מילתא היא, דודאי רשות הרבים היא לזרוק ולטלטל. אלא הכי קאמרינן, כיון דמתא כמאן דמלי דמי אע"פ שנתכוין לשבות למטה הוה ליה כמי שנתכוין לשבות למעלה. ואע"פ שאינו רשאי ליטלו הוה ליה הוא ועירובו במקום אחד. וכן בהנותן את עירובו יש לו ארבע אמות, דאמרינן הויא ליה רשות היחיד, לגבי הא מילתא בלחוד הויא ליה רשות היחיד, דהוה ליה כמי שנתכוין לשבות למעלה. אבל לזרוק ולטלטל רשות הרבים הוא. וליכא למדחייה להא מילתא משום ההיא דפרק חלון [ע"ו ע"ב], דמשמע דבחלון שבין שני בתים אמרינן ביתא כמאן דמלי דמי ואפילו למעלה מעשרה רצו מערבין שנים רצו מערבין אחד. אבל בחלון שבין שתי חצרות לא אמרינן ביתא כמאן דמלי דמי, דלא דמו אהדדי כלל, דהתם משום פתחא ולמעלה מעשרה בחלון שבין שתי חצרות לאו פיתחא היא, אבל למיהוי הוא ועירובו במקום אחד בכל העיר ובתוך ארבע אמותיו אמרינן כמאן דמלי דמי והוה ליה כאילו נתכוין לשבות למעלה.
ועוד כתב רבינו בהשלמה. ואחר שביררנו בהלכתא הכי אצטרכינן לפרושי מילתא, לפי שרבו הפירושין במאי למעלה ומאי למטה. והפירוש הנכון הוא דהכי קא מיבעי ליה, מאי למעלה ומאי למטה, כלומר קא סלקא דעתיה באילן שהוא גבוה יותר מעשרה טפחים מיירי. וקאמר דאם הניחו למעלה מעשרה אין עירובו עירוב, ואם הניחו למטה מעשרה עירובו עירוב. ואמאי אין עירובו עירוב, והלא יכול לעמוד ברשות הרבים וליטול העירוב מלמעלה מעשרה שהוא רשות היחיד ולהניחו בתוך עשרה שהוא כרמלית. ואחר שהניחו בתוך עשרה שהוא כרמלית יטלנו משם ויניחנו ברשות הרבים ויביאנו למקום שביתתו פחות פחות מארבע אמות. דהא סבירא לן דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. וכיון שהאילן גבוה מעשרה ויש בו מקום להניחו למעלה מעשרה ומקום למטה ליכא לתרוצי בשרבים מכתפין על המקום שהניחו למטה מעשרה, שאין דרך רבים לכתף באמצע אילן כי אם בראשו. ומשני דהדר זקיף, כלומר לאו כדסלקא דעתן מעיקרא שהאילן גבוה יותר מעשרה. אלא האילן אינו גבוה כי אם ט' והדר זקיף למעלה מעשרה. ולהכי אקשי ליה אכתי מאי שנית, והא אי בעי מנח ליה על האילן שהוא גבוה ט' ואחר כך יביאנו למקום שביתתו. ושני ליה בשרבים מכתפין עליו, והוי ליה רשות הרבים. ולא מבעיא שאינו יכול להניחו על האילן שהוא גבוה ט', דהא מרשות היחיד לרשות הרבים קא מטלטל, אלא אפילו לא יניחנו שם אינו יכול להעבירו דרך אויר האילן למעלה מעשרה במקום שביתתו. דקיימא לן [צ"ח ע"א] המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב. עד כאן על דרך ההשלמה.
ופירוש דהדר זקיף לפירוש רש"י שהאילן הוא מוטה למטה מעשרה, והנוף יוצא חוץ לארבע אמותיו, ונזקף אחר כן אותו הנוף למעלה מעשרה, או האילן עצמו לסוף עקמימותו ונטייתו הוא נזקף ועולה למעלה מעשרה, ויש בו שם רוחב ארבעה. ובאותו עקמימות שהוא למטה מעשרה רבים מכתפין עליו. וזו צורתו. ויש מפרשים בענין אחר. וזהו עיקר. וצריך עיון בהשלמה.
נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב. ולא מבעיא אי קאי האי בור ברשות היחיד, דכי היכי דרשות היחיד עולה עד הרקיע הכי נמי נחית לתחת. אי נמי אי קאי ברשות הרבים ונתכוין לשבות למטה דהוא ועירובו במקום אחד הוא. אלא אפילו בור עומד בכרמלית ונתכוין לשבות למעלה הרי זה עירוב. דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.
<h2>דף לג.</h2>
נתנו באילן למעלה מעשרה אין עירובו עירוב. ואפילו למטה מעשרה אין עירובו עירוב לפי שאסור ליטלו, פירוש בשבת. בתוך שלשה מותר ליטלו. נתנו בכלכלה ותלאה באילן, אפילו למעלה מעשרה עירובו עירוב, הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה. צריך דקדוק דבר זה בהשלמה, דהא לעיל [ל"ב ע"ב] אמרינן דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ההוא פולמוסא דאתיא לרב נחמן לנהרדעא, אמר רב נחמן פוקו כבושו באגמא דלמחר ניזיל וניתיב עלייהו. ודוקא בעשבים, אבל בעוזרדין, פירוש שהן קשין, דין אילן עליהן ואסור להשתמש בהן. אבל בעשבים מותר אפילו למעלה משלשה. והכי איתא פרק המוצא תפלין [ק' ע"א]. פולמוסא, חיל של מלך, והיה מקום דחוק לתלמידים מפני אנשי החיל, ואמר להם כבושו כבשי באגמא, כלומר שיכופו הקנים זו על זו לעשות כמין כסאות לישב עליהם. והיו לחין כמו עשבים.
<h2>דף לד:</h2>
נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס, כל זמן שהוא תלוש ונעוץ, אם גבוה מאה אמה הרי זה עירוב. אבל אם אינו תלוש ונעוץ לא, גזירה שמא יקטום.
<h2>דף לה.</h2>
נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח אין זה עירוב, שהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. ומנעל דקטיר במתנא ובעי סכינא למפסקיה הרי זה עירוב, דקיימא לן כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך. פירוש קטיר במתנא, כגון שהמנעול שנעל המגדל שנתן בו העירוב קשור בחוט, ואבד המפתח של מנעול, ואם יחתוך החוט יפתח הדלת, וצריך סכין לחתוך החוט. ושרי למפסקיה, דאין חתיכה אסור אלא במחובר, אבל הכא מקלקל הוא ושרי כדאיתא במסכת ביצה [ל"א ע"ב] חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך. ואע"ג דהכא אהל הוא ואמרינן התם שבקרקע אסור לחתוך, גזרה דרבנן הוא דמיחזי כסותר ולאו סותר ממש הוא אלא פתיחת דלת בעלמא הוא. ואם נמצא המפתח בין בעיר בין בשדה עירובו עירוב, שהרי יכול להוליכה פחות פחות מארבע אמות או נותנה לחבירו. וכי תימא גבי תפלין הוא דשרו הכי בפרק המוצא תפלין [צ"ה ע"ב], אבל בעירוב לא כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה עירוב ותפלין חד דינא אית להו.
נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב. כתב הר"מ [פ"ה הכ"א] שכך דין לשתופי מבואות ולעירובי חצרות. וכן נראה דעת רבינו נסים ממה שכתב לקמן בפרק חלון [ע"ט ע"ב] גבי חבית של שותפי מבוי וכו'. ואם ספק כשר דספק עירוב כשר. ודוקא נתגלגל חוץ לארבע אמות, אבל בתוך ארבע אמות הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות.
<h2>דף לו:</h2>
מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו גוים למזרח עירובי למערב, ואם באו למערב עירובי למזרח, ואם באו לכאן ולכאן למקום שארצה אלך, לא באו לכאן ולכאן הריני כבני עירי, ואם בא חכם למזרח עירובי למזרח, למערב עירובי למערב, בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך, לא בא לכאן ולכאן הריני כבני עירי. ואפילו היה אחד מהן רבו למקום שירצה ילך, דזימנין דניחא ליה לאיניש בחבריה טפי מרביה.
<h2>דף לח:</h2>
עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, עירב בפת בראשון מערב בפת בשני, ובאותה הפת. פירש רבינו שלמה דוקא באותה הפת דקרא עליה שם מאתמול והשתא קא שתיק אבל לא בפת אחרת שצריך לקרא עליה שם עירוב עכשיו. ואסיקנא דמשום הכנה דיום טוב [הוא], דכי אמרינן מערב בפת בשני לאו דאזיל ואמר מידי, אלא דאזיל ושתיק וקאי. ואע"ג דלא אמר מידי, כיון דאי בעי אמר כמאן דאמר דמי. ואע"ג דאמרינן לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה ולא יטייל עד פתח המדינה כדי ליכנס למרחץ מיד. התם מוכחא מילתא הכא לא מוכחא מילתא, דאי צורבא מרבנן הוא אמרי שמעתא משכתיה, ואי עם הארץ הוא [אמרי] חמרא איתביד ליה. עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשני, נאכל עירובו בראשון אינו יוצא עליו בשני. עירב ברגליו בראשון אין מערב בפת בשני, שאין מערבין בתחלה בפת בשני, פירוש מיום טוב לשבת משום הכנה דקרי ליה השתא שם עירוב, וכדאמרינן שצריך לערב באותה הפת.
יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובין ואומר אם עירובי הראשון למזרח בשני למערב, ואם עירובי ראשון למערב בשני למזרח, ואם עירובי בראשון בשני הריני כבני עירי, ואם עירובי בשני בראשון הריני כבני עירי. וכל שכן שמערב לשני ימים לרוח אחת. כיצד הוא עושה, מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו ובשני מחשיך עליו ואוכלו. נמצא משתכר בהליכתו ומשתכר בעירובו ונאכל בראשון עירובו עירוב לראשון ואינו עירוב לשני. ואין מערבין מיום טוב לשבת משום הכנה. וכי תימא והא האי דמערב ביום טוב הסמוך לשבת לשני ימים לזה מן המזרח ולזה למערב הא קא מכין מיום טוב לשבת, כיון דהאי גברא ביום ראשון שהוא ערב שבת אסור לצאת כלל לרוח מערבית ולמחר בשבת הותר באותה הרוח נראה דסבירא לן דיש הכנה, דאי אין הכנה היאך יהיה מותר באותה הרוח שהיה אתמול ביום טוב אסור לצאת בו כלל. איכא לשנויי דלאו למימרא דמנח ליה בסוף אלפים אמה לכאן ובסוף אלפים לכאן, דבכי האי גונא אסור כיון שאין לו לצאת לרוח מערב כלל ביום ראשון. ועוד דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא, שהרי אינו יכול לצאת שם אפילו אמה אחת יום ראשון. אלא הכא במאי עסקינן, דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן, והרי יכול לילך לשני העירובין ביום אחד ומשום הכנה נמי ליכא כיון שיש לו רשות לצאת לאותה הרוח עד אלף אמה.
<h2>דף לט.</h2>
ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר לא יערב אדם שני עירובין אחד למזרח ושני למערב, דשני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן, שהרי אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. אבל בשני ימים טובים של גליות מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב, ואם עירובי בראשון בשני הריני כבני עירי, ואם בשני בראשון הריני כבני עירי. כתוב בהשלמה בפרק התקבל במסכת גיטין [ס"ה ע"ב], האומר לשלוחו ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות, בגרוגרות ועירב לו בתמרים, אין עירובו עירוב, דקפידא הוי ולא אמרינן מראה מקום הוא לו. איכא דאמרי דבשלו ליכא קפידא ועירובו עירוב בשל חבירו אין עירובו עירוב. והא דתניא האומר לשלוחו ערב לי במגדל ועירב לו בשובך בשובך ועירב לו במגדל תני חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב, והתם מאי שלו ומאי של חבירו איכא. ומשני התם נמי איכא פירי דמגדל ופירי דשובך. השלמה עד כאן.
ומתנה אדם על כלכלה של פירות ביום טוב ראשון ואוכלה בשני. היו לפניו שתי כלכלות של טבל אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו ואם היום קדש אין בדברי כלום וקורא עליה שם ומניחה למחר ואומר אם היום קדש אין בדברי כלום ואם היום חול תהא זו תרומה על זו וקורא עליה שם ואוכלה. וכן ביצה שנולדה בראשון אוכלה בשני. ודוקא בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה לא. פירוש הנך של ראש השנה לא קרי להו של גליות, מפני שאף בירושלים היו עושין שני ימים, כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה.
<h2>דף לט:</h2>
ההוא בר טביא דאיתציד ביום טוב ראשון ואשתחיט ביום טוב שני של גליות ושריוה, דשתי קדושות הן.
<h2>דף מ.</h2>
ההוא ליפתא דאתא למחוזא חזייה רבא דכמישא, אמר ודאי מאתמל עקירא, מאי איכא [למימר] מחוץ לתחום אתא, הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, וכל שכן הא דאדעתא דגוים אתא שרא רבא למזבן מינה, כיון דחזא דמפשי ומייתו אסר להו. בני גננא דגזו להו אסא גוים ביומא טבא באורתא שרי לאורוחי מיהו בעי בכדי שיעשו. וכתב רבינו בהשלמה דמסתברא דמחוץ לתחום נמי בעינן בכדי שיעשו, ממאי דתנן במסכת מכשירין בפרק שני [מ"ה]. וכן פסק הרי"ף בפרק השואל [שבת קנ"א ע"ב]. מיהו רבינו יעקב כתב דמחוץ לתחום לא בעינן בכדי שיעשו. העובר לפני התיבה בראש השנה, ביארנו במסכת ראש השנה [ל"ה ע"א] שאינו מזכיר של ראש חדש וכו'.
<h2>דף מא:</h2>
מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות בלבד, החזירוהו כאילו לא יצא. יצא לדעת אע"פ שהחזירוהו גוים אין לו אלא ארבע אמות. וכל שכן אם יצא לדעת וחזר לדעת שאין לו אלא ארבע אמות. הוצרך לנקביו אמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ואי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על.
פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו מקומן, מאי טעמא אנוסין נינהו. פירוש, ומותרין באכילה. ויש לפרש לא הפסידו את מקומן ויש להן אלפים אמה לכל רוח, וכגון שהוציאן בעל הפירות שאם הוציאן אחר לאו כל כמיניה למיסר פירי דלאו דיליה. ואע"פ שבעל הפירות אין לו אלא ארבע אמות כיון שיצא חוץ לתחום, אפילו הכי אם נתן הפירות לאחר לא הפסידו את מקומן ומותר אותו אחר להוליכן אלפים אמה, ולא אמרינן בהא הבהמה והכלים כרגלי הבעלים [ביצה ל"ז ע"א] ולא יהא להן אלא ארבע אמות. אלא כיון שהפירות קנו שביתה עם הבעלים יש להן כרגלי שביתתן. ואם לא היו הפירות אנוסין אף ישראל אחר אין לו להוליכן יותר מארבע אמות. והא דאמרינן בפרק אין צדין [ביצה כ"ה ע"א] גבי פירות שבאו מחוץ לתחום, הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, דוקא מותר באכילה קאמר ובתוך ארבע אמות, אבל חוץ לארבע אמות לא, דקיימא לן [מ"ז ע"ב] חפצי גוים קונין שביתה. ופירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו ובתוך ארבע אמות, במזיד לא יאכלו ודוקא שלא במקומן, כלומר שלא חזרו אבל אם חזרו נמי במזיד יאכלו. השלמה עד כאן.
<h2>דף מב.</h2>
היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפים פסיעות בינוניות, וזהו תחום שבת. שבת בבקעה והקיפוהו גוים מחיצה בשבת מהלך אלפים אמה ומטלטל בכולה על ידי זריקה.
<h2>דף מב:</h2>
היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר, מותר לטלטל בכל העיר. פירוש, על ידי זריקה. ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו. הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו בדיר או בסהר מהלך את כולה. וכן אם היה בספינה והפליגה ספינה בים מהלך את כולה, ואע"פ שלא שבת באויר המחיצות מבעוד יום. ודוקא במי שאין לו אלא ארבע אמות הוא שהקלו עליו להיות כל העיר כארבע אמות ואע"פ שלא שבת באויר מחיצות, אבל במי שיש לו אלפים אמה לא הקלו עליו להיות העיר שלא שבת בה כארבע אמות. והיינו דאמרינן בפרק כיצד מעברין [ס' ע"ב] היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר. ובהאי פרקא [לעיל ע"א] נמי אמרינן שבת בבקעה והקיפוהו גוים מחיצה מהלך אלפים ומטלטל בכולה על ידי זריקה, ואמאי אינו מהלך אלא אלפים כיון דקיימא לן בדיר ובסהר ובספינה דכולה כארבע אמות דמיין ואע"פ שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. אלא לאו כדפרישית. ולקמן אמרינן [מ"ג ע"ב] נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתיה ונפק מחוץ לתחום ואמר לו עשה מחיצה של בני אדם ויכנס, אלמא שאני לן בין מאן דלית ליה אלא ארבע אמות לבין מאן דאית ליה אלפים אמה. וכן פירש רבינו שלמה [מ"ב ע"א]. והא דאמרינן החזירוהו כאילו לא יצא, דוקא שהוציאוהו והחזירוהו, אבל יצא לדעת והחזירוהו גוים או שהוציאוהו וחזר לדעת אין לו אלא ארבע אמות.
כתוב בהשלמה, היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי חצרו יש לו חצי חצרו. ואע"ג דדש בה לא גזרינן דילמא אתי לטלטולי בכולה, השלמה. ועוד כתוב בהשלמה, קיימא לן דמחיצת ספינה מחיצה מעלייתא היא ולא אמרינן להבריח מים עשויות, ומותר לטלטל בכולה אע"פ שהיא יתירה על בית סאתים. ומותר להלך בכולה אפילו עמדה. ואם נפחתו דפני הספינה ועמדה אין לו להלך בה אלא ארבע אמות. ואם הספינה מהלכת אע"פ שנפחתו דפני הספינה יש לו להלך את כולה הואיל וספינה נוטלתו מתחלת ארבע ומניחתו לסוף ארבע. ואם קפץ מספינה לספינה, כיון דקיימא לן אפילו בדיר ובסהר מהלך את כולה, מותר להלך את כולה אפילו כשעמדה. והוא שלא נפחתו דפני הספינה.
<h2>דף מג.</h2>
מבעיא בגמרא אם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים אי לא. והיכי דמי כגון דאיכא עמוד גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ומקצתו תוך התחום ומקצתו מחוץ לתחום, אם יכול לעלות בו ולצאת חוץ לתחום למעלה מעשרה אי נמי דקא אזיל בקפיצה פירש רבינו שלמה בשם, אבל אם היה עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה לא מבעיא לן, דארעא סמיכתא היא. ולא איפשיט. וכתוב בהשלמה, מסתברא כיון דתחומין דרבנן אזלינן לקולא. אבל בשלש פרסאות, שהוא מן התורה לדברי הרי"ף [לעיל י"ז ע"ב] אזלינן לחומרא. הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים ואסור כל ימות החול.
<h2>דף מג:</h2>
פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה. אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד, אמר להם מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה. שפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה מביט וצופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים אמה בים, והרוצה לידע עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה ביבשה וידע כמה עומקו של גיא.
נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי משכתיה שמעתיה ונפק חוץ לתחום, אמר ליה רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער, אמר לו לך עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. שנמצא כאילו הוא בתוך דיר או בתוך סהר שמותר להלך בו. ודוקא שיצא בלא דעת, אבל יצא בדעת לא. והנהו דעבדי מחיצה נמי בעינן דעבדי שלא לדעת, אבל לדעת אסור. ואם תאמר הא רב חסדא דעבד מחיצה לדעת, רב חסדא שלא מן המנין הוה. הנהו בני גננא דאעילו מיא למחיצה של בני אדם נגדינהו שמואל אמר אם אמרו שלא לדעת יאמרו לדעת. הנהו זיקי דהוו שדיין בריסתקא דמחוזא. פירוש רשות הרבים. בהדי דאתא רבא מפרקא אעלינהו ניהליה. פירוש בתוך מחיצת בני אדם הבאים עמו מן הדרשה. בשבתא אחריתי אסר להו, דהוי ליה כלדעת ואסור. נפל דפנה של סוכה לא יעמיד בה אדם ובהמה וכלים ולא יזקוף עליה מטה לפרס עליה סדין. דוקא לדעת, אבל שלא לדעת מותר. וכלים נמי דוקא בדופן שלישית, אבל בדופן רביעית שרי, דתניא עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה ויישן ויזקוף את המטה ויפרוס עליה סדין כדי שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין. ואמרינן בגמרא קשיין אהדדי. ומשני אדם אאדם לא קשיא, כאן לדעת כאן שלא לדעת, כלים אכלים לא קשיא, כאן בדופן שלישית כאן בדופן רביעית. כללא דמילתא כל מחיצה שהיא לצורך מחיצה, כגון דופן שלישי של סוכה או אם הוצרך לעשות מחיצה בשבת לטלטל אין עושין. כל מחיצה שאינה לצורך מחיצה, כגון דופן רביעי של סוכה או בשבת לצניעות עושין. וכדאמרינן בפרק כל גגות [צ"ד ע"א], שמואל ורב הוו יתבי בההוא חצר נפל גודא דביני ביני אמר להו שמואל נגודו לי גלימא. פירוש, דסבר גבי כותל שבין שתי חצרות ונפל, זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, ואינה צורך מחיצה אלא לצניעות בעלמא. אין עושין אהל ארעי לכתחלה ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, ומוסיפין בשבת ואין צריך לומר ביום טוב.
<h2>דף מד:</h2>
מי שיצא בשבת ברשות. פירוש, ברשות בית דין. ואמרו לו כבר נעשה מעשה, יש לו אלפים אמה לכל רוח. פירוש, ממקום שנאמר לו. ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא. מסיק בגמרא דלא מבעיא אם היה בתוך התחום שלו, דהוי כאילו לא יצא מביתו, ולא אמרינן כיון דעקר עקר, אלא אפילו אם היו תחומין שנתנו לו חכמים מובלעין בתוך תחומין שלו, כאילו לא יצא מתוך תחומו דמי, דהבלעת תחומין מילתא היא. ואע"ג דלא שבת באויר מחיצות והולך עד ביתו והרי הוא כבתחלה. וכתוב בהשלמה, קיימא לן הבלעת תחומין מילתא היא. ואם שבת במערה שיש לה שני פתחים ואחד במזרח ואחד במערב ובתוכה ארבעה אלפים אמה ועל גבה ארבעת אלפים אמה והוצרך לילך בכל גגה, אסור לילך כל גגה בבת אחת. אלא היכי עביד, יוצא מפתח מזרח ומהלך על גגה אלפים מצד מזרח וחוזר למערה ויוצא מפתח מערב והולך על גגה לצד הפתח מערבי אלפים. אבל אם אין בגגה ארבעת אלפים מותר להלך את כולה בבת אחת, דהבלעת תחומין מילתא היא. ועוד שהרי שבת באויר מחיצות מבעוד יום.
<h2>דף מה.</h2>
כל היוצאין להציל חוזרין בכלי זיינן למקומן, ולא אמרינן שיניחו כלי זינן בבית הסמוך לחומה. גוים שצרו על עיירות של ישראל אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהן את השבת. במה דברים אמורים שבאו על עסקי ממון, אבל על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר אע"פ שלא היתה כונתו לכן יכנס. פירשו רב אחא משבחא [שאילתות פ' בשלח] והרי"ף, כיון שאילו היה יודע שהעיר קרובה לא היה קונה שביתה אלא עם בני העיר, הרי הוא כמי שקנה שביתה עמהם, ומותר ליכנס לעיר ולהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. ויש מי שפירש בענין אחר, וזה עיקר.
מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח. חפצי הפקר לא קנו שביתה והרי הן כרגלי כל אדם. וכתב הראב"ד בחפצי הפקר שזכה בהן אחד ונתנן לחבירו והרי הן כרגלי השני. ורש"י [ביצה ל"ט ע"א] כתב הרי הן כרגלי הראשון. וכתוב בהשלמה שנראין דברי רבינו שלמה מפשטן של דברים בפרק בתרא דיום טוב [ביצה ל"ט ע"א].
<h2>דף מז:</h2>
חפצי הגוי קונין שביתה, גזירה בעלים דגוי אטו בעלים דישראל. כתוב בהשלמה גשמים שירדו מערב יום טוב יש להן אלפים אמה לכל רוח, צריך עיון זה. ונראה לפרש שירדו לתוך רשותו של אחד, אבל אם הם של הפקר הרי הן כרגלי כל אדם כדין חפצי הפקר. ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם ולא קנו שביתה לא באוקיינוס ולא בעבים, דמים בעבים ובאוקיינוס מינד נידי, ותניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. הנהו דכרי דאתו למברכתא ביומא טבא. פירוש מחוץ לתחום, שהיו של גוים. אתו בני מחוזא למברכתא. פירוש, על ידי עירוב. וזבני מינייהו ואסרי להו רבנן למיזל בהו למחוזא, משום דחפצי הגוי קונין שביתה, כדכתבינן לעיל. ואמרי דליזבנינהו בני מברכתא, דכולה מברכתא לדידהו כארבע אמות דמיין כדאמרינן לעיל [מ"א ע"ב] הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו בדיר או בסהר וכו'.
חרם שבין שני תחומי שבת. פירש הרי"ף חרם כמו חריץ שהוא מלא מים, והוא בין שני תחומי שבת. צריך מחיצה להפסיק להתיר חציין לתחום זה וחציין לתחום זה. וכיון דקיימא לן דמחיצה תלויה מתרת במים ואע"פ שאינה מתרת בחורבה, דקל הוא שהקלו חכמים במים. הילכך אפילו מחיצה של קנים מתרת. ואית דגרסי חרס, והוא כמו חריץ. ורבינו שלמה פירש חרם מצודות דגים, שמפסיק במים בין שני תחומין על שני עיירות, והוא מגזרת [קהלת ז'] מצודים וחרמים, וגדר של קנים הוא.
<h2>דף מח.</h2>
מי שאין לו אלא ארבע אמות, מוכח להו בגמרא מהאי קרא שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו, כתחתיו, וכמה תחתיו, גופו שלש אמות, ואמה כדי ליטול חפץ מתחת מראשותיו ומניח תחת מרגלותיו ומתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו ארבע אמות מרווחות בעינן. והני ארבע אמות באמה דידיה יהבינן ליה. וננס באיברי לא הוו ארבע אמות דידיה כתחתיו, יהבינן ליה כארבע אמות דעלמא.
היו שנים, מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה [ומקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה] מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו. ואם היו שלשה והאמצעי נבלע בינתים, הוא מותר עמהם והם מותרין עמו ושנים החיצונים אסורין זה עם זה. למה הדבר דומה לשלש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שנים עם האמצעית היא מותרת עמהם והן מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. זהו דעת הרי"ף. וכתוב בהשלמה שנראין דבריו יותר מפירוש רבינו שלמה. צריך לדקדק עוד בהשלמה. חצר שבין שני מבואות לא עירבה עם שניהם אוסרת על שניהם. היתה באחת רגילה ובאחת אינה רגילה זו שרגילה בו אסור ושאינה רגילה בו מותר. ואם עירבה אצל שאינה רגילה הותר רגיל לעצמו. ואם עירב רגיל לעצמו וזו שאינה רגילה בו לא עירב והיא נמי לא עירבה דוחין אותו אצל מי שאינו רגיל. כגון זו כופין אותו על מדת סדום. המקפיד על עירובו עירובו עירוב אלא שנקרא מאנשי ורדניא. והחולק את עירובו עירובו עירוב. ודוקא מלא מנא ואייתר, אבל פלגיה מפלג לא. וכן פסק הרב אלפס בפרק חלון [ע"ט ע"ב]. עירוב משום דירה. הילכך אין מערבין בכלי, אבל מערבין בפת אע"פ שאין בו שוה פרוטה. וקטן גובה את העירוב.
<h2>דף מט:</h2>
חמשה שגבו את עירובן, כשהן מוליכין את עירובן במקום אחד, אחד מוליך על ידי כולן. מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך, והיה מכיר אילן או גדר, ואמר תהא שביתתי תחתיו לא אמר כלום. כלומר לא אמר כלום לביתו, אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל, ונעשה תחתיו של אילן חמר גמל, בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום, בא למדוד מן הדרום מודדין לו מן הצפון. כההיא דאמרינן [נ' ע"א] טעה ועירב לשתי רוחות, כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות, או שאמר לשני עבדיו צאו וערבו עלי אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום מהלך לצפון כעירוב לדרום ומהלך לדרום כעירוב לצפון, ואם מצעו עליו את התחום הרי זה לא יזוז ממקומו. ודוקא במקום המסויים כגון ששבת בתל שגבוה עשרה והוא מארבע אמות עד בית סאתים, וכן בנקע שהוא עמוק עשרה והיא מארבע אמות ועד בית סאתים, אבל מקום שאינו מסויים אין לו אלא ארבע אמות.
<h2>דף נא.</h2>
היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר, שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, ומכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני. ודוקא בשסיים ארבע אמות שקבע, אבל לא סיים לא יזוז ממקומו, כדכתבינן לעיל. ודוקא באילן שיש תחתיו שמונה אמות, אבל אילן שאין תחתיו שמונה אמות אלא שבע הרי מקצת ביתו ניכר. כלומר שאין בחציין אלא שלש אמות ומחצה, מכל מקום שאתה מודד לא תמצא ארבע אמות אלא עד שתמדוד חצי אמה [מן החצי האחר. נמצאת אותה חצי אמה] במסויימת וניכרת והיא מקצת שביתתו. ואם אמר שביתתי בעיקרו, מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו לביתו אלפים אמה. נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה. והוא דכי רהיט מטי. נמצא עכשיו דהאי דקאמר דיכול אדם לומר תהא שביתתי במקום פלוני ומהלך מאותו מקום פלוני ואילך אלפים אמה, הני מילי בזמן שיש שם שלשה דברים הללו. האחת שיהא אותו מקום שירצה לשבות בו מקום המסוים. והשנית שלא יהא אותו מקום רחוק יותר מאלפים אמה. והשלישית בזמן שאותן אלפים אמה יכול להלכן במרוצה קודם שיקדש היום, דכיון דבידו לילך במרוצה קודם שתחשך לית לן בה. והיינו דקתני נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים. כלומר חשכה לו כי מסגי קליל קליל, אבל כי רהיט מטי. אם אינו מכיר או אינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי, זכה לו מקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח מרובעות כטבלא מרובעת, כדי שיהא נשכר את הזויות. ואחד עני ואחד עשיר מערב ברגליו. ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו. אבל יוצא עשיר חוץ לתחום, פירוש עד סוף התחום וחוץ לאו דוקא. ואי דוקא הוא מיירי בסוף ארבע אמות שהוא בתוך התחום, ואומר שביתתי במקומי וזהו עיקרו של עירוב. והתירו לו לבעל הבית לשלוח עירובו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו בשביל להקל עליו. וכתוב בהשלמה, ויש בקצת הלכות הרי"ף ולא יצא חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקום פלוני. ופירוש הדבר, אע"ג דהתירו לעני הבא בדרך ולעשיר שיוצא מביתו והחזיק בדרך לומר שביתתי במקום פלוני, הני מילי בשלא היה בדעתו כשהחזיק בדרך לחזור לביתו, והוי ליה כעני. אבל עשיר או עני היוצא מביתו ודעתו לחזור לביתו לא התירו לו שביתה במקום פלוני. אבל במקומם התירו. כללא דמילתא, אפילו עני המקבל צדקה, כשהוא בביתו עשיר הוא ולא התירו לו לומר שביתתי במקום פלוני. וכל מי שבא [בדרך] אפילו הוא עשיר גדול עני מיקרי, והתירו לו לומר שביתתי במקום פלוני. והעומד בביתו יכול לערב ברגליו אפילו לדבר הרשות, ואין לו לעשות שליח. אבל כשמערב בפת יכול לערב על ידי שליח, ואין מערבין בפת אלא לדבר מצוה.
<h2>דף נב.</h2>
מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו, הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין. בעי בגמרא מאי שנא הוא ומאי שנא אינהו. ומשני הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים וביניהם שני תחומי שבת. איהו כיון דנפק ליה לאורחא הוי ליה עני. הנך בני העיר דאמרו ליה ערב עלן עשירים נינהו. כך כתב הרי"ף. וכתוב בהשלמה דהכי פירושה, שבני העיר לא היו מכירין מקום מסויים בדרך ומסרו שביתתם לזה שיצא לדרך. ואילו היו עניים הרי אמרו ושאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר. אבל השתא דעשירים נינהו לא. וחלילה לרי"ף לעלות בדעתו לעשות שליח במי שמערב ברגליו. עד כאן מן ההשלמה.
מי שיש לו שני בתים וביניהם שני תחומי שבת, כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב. יתר על כן אפילו מצאו חבירו ואמר לו לין פה עת חמה היא עת צנה היא למחר משכים והולך, דאינו צריך אלא להחזיק בדרך אבל לומר אינו צריך, דכיון דגמר בלבו לשבות במקום פלוני והחזיק בדרך קנה שביתה באותו מקום. כי האי עובדא דרב יהודה אייתי ליה כלכלה דפירי לרב נתן בר הושעיא כי הוה אזיל שבקיה עד דנחית דרגא, אמר ליה בית הכא למחר זיל קדים. מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת אל יכנס. רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס, דכתיב אם תשיב משבת רגלך, רגליך קרינן.
<h2>דף נב:</h2>
כיצד מעברין את הערים בית נכנס בית יוצא פגום נכנס פגום יוצא, היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים גשרים ונפשות שיש בהן בית דירה מוציאין את המדה כנגדן ועושין אותן כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזוית.
<h2>דף נה.</h2>
כיצד מעברין את הערים, ארוכה כמות שהיא, עגולה עושין לה זויות, מרובעת אין עושין לה זויות. היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר רואין אותה כאילו היא שוה. היה בית אחד יוצא כמין פגום או שני בתים יוצאין כמין שני פגומין רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם ומודד ממנה ולהלן אלפים אמה. ומקשינן בגמרא השתא בית אחד אמרת רואין שני בתים מבעיא. ומשני מהו דתימא לרוח אחת אמרינן לשתי רוחות לא אמרינן קמ"ל. השלמה.
היתה עשויה כמין קשת או כמין גאם רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצרות בין יתר לקשת. ואסיקנא אפילו יתר מאלפים, דאי בעי אתי לה דרך בתים ומודדין ממנה ולהלן אלפים אמה כגון זו. וכי תימא ארוכה כמות שהיא פשיטא. לא צריכא דאריכא וקטינא מהו דתימא נעביד פותיה כארכה קמ"ל דלא. וכי תימא מרובעת אין עושין לה זויות פשיטא, לא צריכא דמרובעת, ולא מרובעת כריבוע עולם, צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם, מהו דתימא נרבעה כריבוע עולם קמ"ל דלא. עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה מודדין לה מן היתר, ואם יש בין שני ראשיה ארבעת אלפים אמה מודדין לה מן הקשת.
<h2>דף נה:</h2>
מאי גדודיות, שלש מחיצות שאין עליהן תקרה. שתים ויש להן תקרה בעיא ולא איפשיט. אלו שמתעברין עמה נפש שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות והגשר והקבר שיש עליהן בית דירה ובית הכנסת שיש לה בית דירה לחזנין ובית ע"ז שיש לה בית דירה לכומרין והאוריאות והאוצרות שבשדות שיש בהן בית דירה והבורגנין שבתוכה והבית שבים הרי אלו מתעברין עמה. ואלו שאין מתעברין עמה נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך והגשר והקבר שאין בהן בית דירה ובית הכנסת שאין בה בית דירה לחזנין ובית ע"ז שאין בה בית דירה לכומרין והאוריות והאוצרות שאין בהן בית דירה ובור ושיח ומערה והגדר והשובך שבתוכה והבית שבספינה הרי אין אלו מתעברין עמה. והא דתני מערה מתעברת עמה, בשיש בנין על פיה. וכי תימא תיפוק לי משום בנין. לא צריכא להשלים, השלמה. יושבי צריפין אין מודדין אלא מפתח בתיהם. ואם יש שם שלש חצרות של שני בתים הוקבעו.
<h2>דף נו.</h2>
הבא לרבעה מרבעה כריבוע העולם, נותן צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם. וסימניך עגלה בצפון ועקרב בדרום וכו'.
<h2>דף נז.</h2>
אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות בלבד. ואם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו שבעים אמה ושיריים עושה קרפיף את שתיהן להיות כאחת. וכן פסק בהשלמה. ועוד האריך בזה בהשלמה וצריך עיון ונכתוב בסוף. וכן שלשה כפרים המפולשין אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש עושה האמצעית את שלשתן להיות כאחת. נותנין קרפף לזו וקרפף לזו. גרסינן במסכת נדרים [נ"ו ע"ב], הנודר מן העיר מותר ליכנס בתחומה ואסור ליכנס לעיבורה, דעיבורא דמתא כמתא דמי דאמר קרא ויהי בהיות יהושע ביריחו, מאי ביריחו, אילימא ביריחו ממש והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת, אלא ש"מ בעיבורה.
<h2>דף נז:</h2>
אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, לא פחות מפני שמרבה. פירוש, כשהחבל קצר יכולין למתחו כרצונם ומאריך המדה. ולא יתר מפני שממעט, שכבדו של חבל מכפילו באמצעיתו ונקצר שאין יכולין למשכה.
<h2>דף נח.</h2>
שלשה חבלים הם, של מגג ושל נצרים ושל פשתן. של מגג לפרה דתנן כפתוה בחבל של מגג ונתנוה על גב מערכתה. של נצרים, לסוטה דתנן אחר כך מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה. ושל פשתן למדידה. לא ימדוד אלא כנגד לבו. היה מודד והגיע לגיא אם יכול להבליעו בחבל של חמשים אמה מבליעו ואם אינו יכול להבליעו הולך למקום שהוא יכול להבליעו ומבליעו וצופה כנגד מדתו וחוזר למדתו. פירוש מבליעו, כלומר אם אינו רחב חמשים אמה משפתו אל שפתו מלמעלה אע"פ שיש במדרונו הילוך יותר מאלף אין אומרין תעלה מדת מדרונו למדת התחום, אלא יעמוד זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן ויבליע מדרונו בחבל אחד. ואם ירצה לירד כמדה במדרון הגיא יכול לירד שם ויוצא ומשלים תחומו כאילו לא ירד. אם היה גיא מעוקם מקדר ועולה מקדר ויורד. הגיע לכותל אין אומרין יקוב את הכותל אלא אומדו והולך לו. ואי ניחא תשמישתיה מודדו מדידה יפה. כתוב בהשלמה, הא דתניא הגיע לכותל אין אומרין יקוב את הכותל אלא אומדו והולך לו פרכינן עלה מהא דתנן מבליעו וחוזר למדתו, אלמא מודדו או מקדרו אם אין יכול להבליעו והכא קתני אומדו כלומר אומד רוחב הכותל. התם ניחא תשמישתיה הכא לא ניחא תשמישתיה, מפני שהכותל משופע וזקוף וליכא מדרון. אבל במתני' איכא מדרון וניחא תשמישתיה קצת. ומה שכתב הרי"ף, ואי ניחא תשמישתיה מודדו מדידה יפה, נוכל לפרש כמו שפירשתי מדידה יפה. עד כאן.
ולא שנו אלא שאין חוט המשקולת יורד כנגדו אבל חוט המשקולת יורד כנגדו מודדו מדידה יפה. כלומר מאחר שאין מתרחקת שפת תחתיתו מכנגד שפת גבהו ארבע אמות אין מדרונו ממעט מדת התחום על ידי קידור, אלא נכנס לתוכו ומודד קרקעיתו מדידה יפה בקרקע חלק ויוצא לשפתו ומשלים מדתו והולך. גירסא אחרת לא שנו אלא שחוט המשקולת יורד כנגדו, אבל אין חוט המשקולת יורד כנגדו מודד מדידה יפה. פירוש הא דקתני מקדרין שחוט המשקולת יורד כנגדו כדאסיק בגמרא עד ארבע אמות. אבל אם המדרון יותר מארבע אמות זהו שאין חוט המשקולת יורד כנגדו וניחא תשמישתיה ורואין כל המדרון כאילו הוא קרקע חלק ומודדו מדידה יפה, שאין מקדר אלא כל המדרון הוא כאילו הוא קרקע חלק. השלמה עד כאן.
<h2>דף נח:</h2>
וכמה הוא עומקו של גיא, אפילו יתר מאלפים. והני מילי בשחוט המשקולת יורד כנגדו. וכשחוט המשקולת יורד כנגדו עד כמה ארבע', הגיע להר מבליעו וחוזר למדתו ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום. ודוקא בהר המתלקט עשר' בתוך חמש, אבל הר המתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות מודדו והולך לו, כלומר מודד רוחב הגיא לבד בלא המדרון כמו הכותל ואין מחשב אלא רחבו בלבד. ויש שגורסין אומדו והולך לו. והכל אחד. הר המתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות, ניחא תשמישתיה לעלות למדרונו, שהרי יש במדרונו חמש אמות שהם שלשה טפחים קודם שיגבה ההר עשרה טפחים. וכזה השיעור היה כבש המזבח, שהיה שלשים אמה לגובה תשע אמות של מזבח בלא קרנות המזבח, והיו עולין בו במשא עם איברי העולה והאימורים. נמצא שכשיש במדרון שלשה חלקים יתר קצת על חלק הגובה ניחא תשמישתיה. אבל הר המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות, שהם עשרים וארבעה טפחים, שאין שלשה חלקים במדרון יותר מן הגובה, לא ניחא תשמישתיה כלל, ואפילו אינו יכול להבליעו אין מקדרו בחבל של ארבע אמות אלא אומדו והולך לו. וכן צורתו. ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום. מאי טעמא שמא יאמרו מדת תחומין באה לכאן. פירוש, שלא יבואו לטעות הרואין ויאמרו מדת התחום באה לכאן. ואם אינו יכול להבליעו בזו שמענו שמקדרין בהרים.
כיצד מקדר תחתון כנגד לבו עליון כנגד מרגלותיו. אין מקדרין אלא בחבל של ארבע אמות. אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן של תורה. אין מודדין אלא מן המומחה. ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר שומעין אף למקום שריבה. ריבה לאחד ומיעט לאחד שומעין לזה שריבה, ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה. ואפילו עבד או שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. פירוש מומחה, מלשון ומחה, כלומר מקום משוה ומיושר.
<h2>דף נט.</h2>
עיר של יחיד שנעשית של רבים מערבין את כולה ואין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי בפני עצמו. וכי תימא מאי שנא לחצאין דלא, דאסרי אהדדי, מבוי נמי אסרי אהדדי. הכא במאי עסקינן דעביד דקה, וכי הא דאמרינן אחד מבני מבוי שעשה דקה על פתחו אינו אוסר על בני המבוי. פירוש דקה, איצטבא. וכתוב בהשלמה, הא דאמרינן אין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי בפני עצמו, פירוש אע"פ שדלתות נעולות בלילה, וכל שכן אע"פ שעשה לחי וקורה לאותו דרך שרשות הרבים עוברת בתוכה דהא קיימא לן דלא הוי ליה כסתום ולא מהני מידי. ואין מערבין אותה לחצאין, כלומר חצי העיר שהיא למזרח הדרך בפני עצמו וחצי העיר שהיא למערב הדרך בפני עצמו, וישתמשו כולן באותה הדרך שנעשה כמבוי, ואע"פ שדלתות נעולות בלילה, שהרי אוסרין זה על זה. אלא או מערבין את כל העיר שבמזרח הדרך ושבמערב הדרך כאחד או מבוי [מבוי] בפני עצמו. ואחר שערבו כל אחד בפני עצמו הפתוחין לאותו הדרך שעשוי לחי וקורה, והוא כמבוי גדול, ישתמשו בו באותו מבוי גדול. והיינו דפרכינן לקמן מאי שני לחצאין דלא דקא אסרי אהדדי מבוי נמי קא אסרי אהדדי. כלומר כיון שכולן משתמשין באותו דרך רשות הרבים שעשו בו לחי וקורה שהוא כמבוי גדול, ודאי אסרי אהדדי. אע"פ שעשו לחי וקורה לכל מבוי ומבוי בפני עצמו, נהי שיכול כל מבוי ומבוי להשתמש במבוי שלו, שהרי אין רשות לאחד מבני המבוי האחד להשתמש במבוי חבירו. אבל במבוי גדול שיד כל מבוי ומבוי שולט עליו, היאך ישתמשו בו אם לא יערבו זה עם זה. ואסיקנא הכא במאי עסקינן דעביד דקה, כלומר לכל אחד מבני המבואות הקטנים עשה דקה לפתח הפתוח למבוי גדול, דגלי אדעתיה שסילק את עצמו מן המבוי מן הדקה ואילך. אבל יכול להשתמש בינו לבין הדקה. זהו פירוש "מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי" על נכון. וכן נראה מפירוש רש"י שפירש, אע"פ שיש לכל מבוי ומבוי לחי וקורה. והינו רגילין לפרש מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי, בלא לחי וקורה, דאי בלחי וקורה מאי שנא מכל מבואות דעלמא שמותרין בלחי וקורה. אלא הכי קשיא לי, מדלא קתני בברייתא לחי וקורה אלא באותו דרך שדרך רשות הרבים עוברת בתוכה. אלמא כשמערבין את כולה או מבוי מבוי בפני עצמו בלא לחי וקורה נמי מותר. ומשום הכי אקשי ליה היכי שרי בלא לחי וקורה. ולישנא דאסרי אהדדי משמע כפירושא קמא, והוא הנכון. הא דאמרת אין מערבין אותה לחצאין, לא תימא לארכה הוא דלא מערבין הא לרחבה מערבין, אלא אפילו לרחבה נמי לא מערבינן. ואפילו לרבנן דאמרי רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, הני מילי בשתי חצרות זו לפנים מזו, דפנימית אחדא בבא ומשתמשא. אבל הכא מי מצו מסלקי לרשות הרבים מהכא.
הא דתנן עיר של רבים אין מערבין אותה בלא שיור, אפילו הנהו בתי דהוו שיור לעיר אינן פתוחין לעיר, דאי בעו לערובי עם בני העיר לא מצו מערבי, אפילו הכי הוו שיור לעיר. והכי אסקה אביי. מה שכתב הרי"ף שטעם השיור הוא כדי שיכירו שהעירוב הוא התיר את הטלטול לפיכך אסור השיור הוא כדי להיות מוכיח על העירוב, הכי קאמר לפיכך אסור השיור לטלטל עם העיר כדי להיות מוכיח שהעירוב הוא המתיר את בני העיר לטלטל בתוך העיר. שאם לא עשו בה שיור יאמרו כי לא בעי עירוב בעיר ותשתכח תורת רשות הרבים, אבעיא בגמרא חדשה מאי, חדשה כי היכי דהויא היא שיור לגדולה, גדולה נמי הויא שיור לדידה. אלא כעין חדשה מאי, כלומר אם היא עיר יחידה שאין עיר אחרת סמוכה לה, והיא עיר קטנה כעין חדשה שביהודה, מי בעיא שיור או לא. ולקולא עבדינן. ואית דגרסי חדשה מאי, מי אמרינן כי היכי דאיהי הויא שיור לגדולה גדולה נמי הויא שיור לדידה או לא. עד כאן.
ושל רבים שנעשית של יחיד אין מערבין את כולה אלא אם כן עשה לה חוצה לה שלש חצרות של שני שני בתים, ואפילו בית אחד בחצר אחת. פירש בהשלמה, העיר הזאת מוקפת חומה ודלתותיה נעולות בלילה, שאם לא היו דלתותיה נעולות בלילה רשות הרבים היא ולא מיערבא כלל. אבל כשדלתותיה נעולות בלילה הוי כחצר אחת. ואם היה מתחלה של אדם אחד והיו אנשיה עומדין תחתיו ואחר כך מכרה ונעשה של רבים מערבין את כולה בלא שיור. והיינו דאמרינן בגמרא כגון דסקרת' דבתי אזוואר, שהיה עשיר מתחלה, והיתה כל העיר שלו, והיו אנשיה עומדין תחתיו, ואחר כך מכרה. ומעיקרא הוה אמרינן בגמרא כגון דסקרת' דבי ריש גלותא דשכיחי גבי ריש גלותא, שהוא המושל שנקרא הרמנא, ובאין לפניו ליטול ממנו רשות לדון ולהתיר בכורות, ומדכרי אהדדי. ולא קמה ההיא סברא, דאקשינן עלה כל ישראל נמי שכיחי אהדדי בצפרא דשבתא לשמוע הדרשה. ולהכי אסקינן כגון אסקרת' דבתי אזוואר, כמו שפירשנו. ואם היתה מתחלה של רבים, אע"פ שנעשית של יחיד, שלקחה מידם ומשכירה לאחרים, אין מערבין אותה בלא שיור. והרב ר' משה ב"ר יהודה פירש בשם הראב"י, ואם היתה של (רבים) [יחיד] ונעשית של (יחיד) [רבים] דעכשיו היא של רבים אין מערבין אותה בלא שיור אבל בשיור מערבין אע"פ שהיתה מאז ועד עתה של רבים. והאי דנקט במתניתין של רבים ונעשית של יחיד הוא הדין אם היתה של רבים ולא היתה של יחיד מעולם, אלא רבותא אשמעינן דאע"פ שנעשית של יחיד אין מערבין אותה בלא שיור כיון שמתחלה היתה של רבים. ולא כפירוש רש"י שפירש של יחיד, שאין בה ששים רבוא. ושל רבים, שיש בה ששים רבוא. שאין חילוק בזה בין שיש בה ששים רבוא לשאין בה. שאם דלתותיה נעולות בלילה אפילו יש בה ששים רבוא מותרת על ידי עירוב. ואם אין דלתותיה נעולות אפילו אין בה ששים רבוא רשות הרבים היא, ואינה ניתרת בעירוב אלא בדלתותיה נעולות בלילה. גם מה שפירש רש"י בפרק קמא דעירובין [ו' ע"א], כיצד מערבין רשות הרבים, כגון שהוא שש עשרה אמה, לא ירדנו לסוף דעתו, דאם כן היכי סגי בלחי וקורה. אלא פירוש רשות הרבים דהכא ודפירקא קמא שהיא דרך סלולה לבני רשות הרבים אע"פ שאין בו שש עשרה אמה. עד כאן.
עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה אין אומרין שיעשה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע, לפי שאין מערבין רשות הרבים בכך. ולא סגי אלא בדלתות נעולות בלילה. ואם היתה של רבים והרי היא של יחיד ואין לה אלא פתח מערבין את כולה. ר' זירא עירבה לכולה מתא דבר חייא ולא שבק לה שיור, אמר ליה אביי מאי טעמא עבד מר הכי, אמר ליה דאמרו לי הנהו סבי דילה דרב חייא בר אשי הוה מערב לכולה ואמינא עיר של יחיד ונעשה של רבים היא, אמר ליה אמרו לי הנהו סבי אשפה הויא לה התם מחד גיסא, השתא דאישתקילא לה אשפה הויא כשני פתחים ואסור, אמר ליה לאו אדעתאי. כתב הראב"ד, שאם יש לה שני פתחים מרוח אחת הרי היא כמי שאין לה אלא פתח אחד ומערבין את כולה. סולם מכאן ופתח מכאן, סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו, ולא בעי שיור. ש"מ דכל היכא דאיכא שני פתחים לא מערבינן ליה אלא עד דעבדי ליה שיור. וטעמא דשיור כדי שיכירו כי העירוב הוא שהתיר הטלטול. לפיכך אסור השיור כדי להיות מוכיח על העירוב. תורת פתח עליו, בכותל שבין שתי חצרות, רצה אחד מערב רצו שנים מערבין.
<h2>דף נט:</h2>
אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו אלו עם אלו, אם יש שם דקה ארבעה אינן אוסרין זה על זה ואם לאו אוסרין זה על זה. ואוקימנא דלא גביהה מרפסת עשרה, דאי גביהה עשרה בלא דקה נמי אין אוסרין זה על זה, דסולם תורת מחיצה עליו. ואקשינן אי לא גביהה מרפסת עשרה, כי עבוד דקה מאי הוי. ומפרקינן דמגופפת עד עשר אמות. פירוש מוקפת מחיצה סביב, אלא שנשאר לפניה עשר אמות כדין פתח בלא היקף. וכיון דעביד דקה סלוקי סליקו נפשייהו מהכא. פירוש, לעולם בדלא גביהה מרפסת עשרה אלא עשו מחיצה סביב המרפסת והניחו שם פתח עד עשר אמות. ואי לא עבוד דקה באותו פתח היו אוסרין בני מרפסת את בני החצר, כיון דלא גביהה עשרה. אבל כי עביד דקה סליקו נפשייהו מחצר.
<h2>דף ס.</h2>
כותל שרצפו (בלחיים) [בסולמות] אפילו ביתר מעשר תורת מחיצה עליו.
מי שהיה במזרח ואמר לבנו לערב לו למערב, למערב ואמר לבנו לערב לו במזרח, אם יש ממנו לביתו אלפים אמה ולעירובו יותר מכאן מותר לביתו ואסור לעירובו [לעירובו] אלפים אמה ולביתו יתר מכאן מותר לעירובו ואסור לביתו. הנותן את עירובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום. נתנו חוץ לעיבורה של עיר מה שנשכר הוא מפסיד. כיצד כגון שנתנו במזרח העיר אלף אמה, נמצא מהלך לרוח מזרח שלשת אלפים אמה, והרי נשכר אלף אמה ואינו מהלך לרוח מערב אלא אלף אמה בלבד. נמצא האלף הנשכר ברוח מזרח הפסיד אותם ברוח מערב. והא דאמרינן מה שנשכר הוא מפסיד ותו לא, כלומר אבל העיר כארבע אמות דמיא ולא הפסיד בעיר כלום, מיירי בשכלתה מדתו בסוף העיר, כלומר שכלתה מדת אלפים אמה של תחום בסוף העיר, כדאמרינן היה מודד וכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר כלתה מדתו בסוף העיר נעשית כל העיר כולה כארבע אמות, ומשלימין לו את השאר. וכולהו רבוותא פסקי הכי דדייקינן ממתניתין דתנן אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה, ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה. וטעמא משום דאנשי עיר גדולה כלתה מדתן בסוף עיר קטנה. ולפיכך מהלכין את כולה, ואנשי עיר קטנה כלתה מדתן בחצי עיר גדולה, לפיכך אין מהלכין את כולה.
<h2>דף סא.</h2>
עיר היושבת על שפת הנחל אם יש לפניה דקה בתוך הנחל ארבע מודדין לה אלפים אמה מן הנחל. פירוש, כי רוב העיתים הנחל יבש ומשתמשין בו, שאינו מתמלא אלא בשעת הגשם, וכיון שמשתמשין בו נעשה בכלל העיר. ואם לא עשה לפניה דקה אין מודדין לה אלא מפתח בתיהן. מאי שנא דכל דקה בעלמא בארבעה טפחים והאי דקה ארבע אמות. משום דהאי שהיא על שפת הנחל בעיתא תשמישתה. הילכך אי הויא ארבע אמות אין, אי לא לא.
<h2>דף סא:</h2>
הנותן עירובו במערה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. אימתי בזמן שאין בה דיורין, אבל יש בה דיורין מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. נמצא קל תוכה מעל גבה. ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה, אפילו סוף מדתו כלתה במערה. שבת בעיר אפילו גדולה כאנטוכיא, ובמערה ואפילו כמערה של צדקיהו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. כתוב בהשלמה, שבת בעיר חריבה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. הנותן את עירובו בעיר חריבה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. כך הוא דעת ההשלמה, וכתב שכן נראה מדברי הרי"ף. ויש שפוסקין אחד השובת ואחד הנותן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.
הדר עם הנכרי או עם מי שאינו מודה בעירוב לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראל אוסרין זה על זה. טעמא דמילתא דדירת גוי לא שמה דירה. וגזרינן שמא ילמד ממעשיו של גוי. וכיון דגוי חשוד על שפיכת דמים, תרי דשכיחי דדיירי גבי גוי, גזרו בהו רבנן, חד דלא שכיח דדייר לא גזרו ביה רבנן. ולא אמרינן זימנין דמקרי ודייר. כתוב בהשלמה, ישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה אוסר. פנימי במקומו מותר. והוא הדין דישראל וגוי בחיצונה וישראל בפנימית שפנימי מותר והחיצון אסור. ואע"ג דקיימא לן רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, הכא טעמא דמילתא משום דסתם גוי מפעא פעי, כדאיתא בשילהי פרקין [ע"ה ע"ב]. והרי"ף סמך על מה שכתב בסוף הפרק [שם] גוי הרי הוא כרבים. ולא הוצרך לכתוב הא מילתא. עד כאן.
<h2>דף סב.</h2>
שוכרין מן הגוי ואפילו בפחות משוה פרוטה. והכי דרשינן בפירקא, ואפילו הכי לית ליה לאיניש לאורויי במקום רביה הכי, ואע"ג דדבר ברור הוא. כדאמרינן דאפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה ואע"פ שדבר [ברור] הוא שמותר, כי הביצים הגמורות אינן מין בשר. ולאפרושי מאיסורא אפילו בפניו שפיר דמי, כי הא דרבינא קמיה דרב אשי חזייה לההוא דקא קטר חמרא בצנייתא דדיקלא בשבתא, רמא ביה קלא ולא אשגח ביה, אמר ליהוי גברא בשמתא, אמר ליה רבינא לרב אשי כי האי גונא מי מתחזי כאפקרותא, אמר ליה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד י"י כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. בפניו אסור וחייב מיתה, שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה. תניא לא מתו בניו של אהרן עד שהורו הלכה בפני רבן. מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ותלמיד היה לו לר' אליעזר שהיה מורה הלכה בפני רבו, אמה תמה אני אם יוציא שבתו, ולא הוציא שבתו, אמרו לו וכי נביא אתה, אמר לא נביא אני ולא בן נביא אני אלא כך מקובלני כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
<h2>דף סג.</h2>
כל המשגר מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנאמר וגם עירא היאירי היה כהן לדוד, וכי לדוד הוא דהוה כהן לכולי עלמא לא הוה כהן אלא שהיה משגר לו כל מתנותיו וכתיב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה. כל הלן בקעילה שאיש ואשתו שרויין בתוכה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה ואפילו אשתו נדה.
<h2>דף סג:</h2>
ההוא מבואה דהוה דר בה המן בר רסתק אמרי ליה אוגר לן רשותך לא אוגר להו בטיל לן רשותך לא בטיל להו אמר להו רבה ניזיל חד מינייכו ונישאיל מיניה דוכתא וניתיב ביה מידי דהוה ליה כשכירו ולקיטו וקיימא לן דאפילו שכירו ולקיטו נותן את עירובו ודיו.
<h2>דף סד.</h2>
היו חמשה שכירו ולקיטו מהו. ופשטינן אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר.
השותה רביעית יין אל יתפלל. כתיב רועה זונות יאבד הון כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הונה של תורה. שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. היכי דמי שתוי, כל שיכול לדבר בפני המלך שכור כל שאין יכול לדבר בפני המלך. שכור מקחו מקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות מלקין אותו, כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה. והוא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל אם הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלום. דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין. לא שנו אלא ששתה רביעית, אבל שתה יתר מרביעית כל שכן שדרך טורדתו ושינה משכרתו.
<h2>דף סד:</h2>
אין מעבירין על האוכלין. ודוקא בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים אבל בדורות אחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים מעבירין. שלימים מעבירין פתיתין אין מעבירין. והאי דכתיב ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ובפתיתי לחם, ההוא דהוו שקלן באגרייהו.
<h2>דף סה:</h2>
ההוא פונדק דלא הוה שוכר והוה משכיר, מיבעיא בגמרא מהו למיגר מיניה כל היכא דלא מצי מסלק ליה לא תבעי לן דהא לא מצי מסלק ליה. כי תבעי לן היכא דמצי מסלק ליה. ופשטינן דכיון דמצי מסלק ליה אוגרינן מיניה ואע"ג דאכתי הא לא סלקיה.
ההוא פונדק דאתא גוי מריה דפונדק בשבתא, אסיקנא דשוכרין מן הגוי ואפילו בשבת, דכמבטל רשות דמי. מה בטול אפילו בשבת אף שוכר אפילו בשבת. ואי ערבו מאתמל אינו בטל בשביל הגוי וסומכין עליו, ואי לא ערבו מבטלין זה לזה. כן נראה דעת הרי"ף והר"מ [הלכ' ערובין פ"ב הי"ב], וכן דעת הראב"ד. אך התוספות כתבו בשם רש"י דבטל העירוב, שהגוי בטליה. ואפילו אחר ששכרו ממנו צריכין לבטל זה לזה, שאין לסמוך על אותו עירוב עד שיערבו אחר כך. ודבר תימה הוא. ועל דעת ראשון אנו סומכין הלכה למעשה, וכן עיקר. מיהו לקולא שוכר כמערב דמי, מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר בפחות משוה פרוטה ומה מערב אפילו שכירו ולקיטו אף שוכר אפילו שכירו ולקיטו ומה מערב חמשה ששרויין בחצר אחת אחד מערב על ידי כולן אף שוכר אחד שוכר על ידי כולן. פיסקא. היכא דאיכא ארבעה או חמשה ישראל דדיירי בפונדק וחלוקין בעיסתן אע"ג דשכרי ההוא פונדק מבעליו צריכין לערב בהדי הדדי, מפני שכיון שישראל הם אותן דיורין קנה כל אחד ואחד מהן ביתו בשכירותו וכדידיה דמי. הילכך צריכין לערב למשתרי להו הבתים והחצרות של הפונדק.
<h2>דף סו:</h2>
יש ביטול רשות מחצר לחצר ויש ביטול רשות בחורבה. לפי מה שכתב הרי"ף וכן בהשלמה קיימא לן דיש ביטול רשות מחצר לחצר ואפילו בשתי חצרות ופתח אחד ביניהם, וכל שכן שתי חצרות זו לפנים מזו. ואפילו שתי חצרות זו לפנים מזו פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין, כיצד נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות. אם שכח אחד מן הפנימית שתיהן אסורות, דהאי בר פנימית למאן ליבטיל לבני פנימית, ליתיה עירובא גבייהו. נבטיל אף לבני חיצונה, אין ביטול רשות מחצר לחצר. שכח אחד מן החיצונים שתיהן אסורות, דהאי בר חיצונה למאן ליבטיל ליבטיל לבני חיצונה אתו בני פנימית אסרי עליה, לבטיל אף לבני פנימית אין ביטול רשות מחצר לחצר. נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות, דהאי בר פנימית למאן ליבטיל, לבני פנימית איכא חיצונה דאסרה עלייהו. פירוש שהעירוב מרגילה בפנימית. לבטול אף לבני חיצונה אין בטול רשות מחצר לחצר. והאי שכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת דאחדא בבא ומשתמשא וחיצונה אסורה. פירוש פנימית מותרת על ידי ביטול, דכיון שאין לחיצונה דריסת הרגל בפנימית אלא מפני העירוב המרגילה שם יש ביטול רשות כזה מחצר לחצר, דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, כיון שהעוות בא מחמת החיצונה. אבל כששכח אחד מן הפנימית, שהעוות בא מחמת הפנימית, לא מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והא דאמרינן הכא משום דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך יש בטול רשות מחצר לחצר, דאלמא צריך ביטול, אתיא כר' עקיבא. אבל לרבנן אפילו ביטול לא צריך, כדאיתא בשילהי פרקין [ע"ה ע"א]. בזה הדרך פירש רש"י ז"ל. ולפי הפירוש הזה כיון דקיימא לן כר' יוחנן דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר, הא דרבא ליתא, ורבא נמי לדבריו דשמואל קאמר אבל רבא גופיה כר' יוחנן סבירא ליה כדאיתא לקמן [ס"ח ע"א]. והראב"ד ז"ל פירש דלעולם רבא כר' יוחנן סבירא ליה, ואפילו הכי אמר כשנתנו את עירובן בחיצונה או בפנימית אין ביטול רשות מחצר לחצר, דכיון דלא מהני ביטול לחצר דנפשה לא מהני ביטול לחצר אחרת. אבל כשלא עירבו זו עם זו והפנימית לא עירבה לעצמה או ששכח אחד מהם ולא עירב, מגו דמהני ביטול לחצר דידה מהני ביטול לחצר אחרת, אפילו בשתי חצרות ופתח אחד ביניהם. וזהו שאמרו פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין. ופעמים מבטלין לא איצטריך לפרושי, דכיון דפירש הצד שאין מבטלין מפני שאין הביטול מועיל לעצמה ממילא ידעינן הצד שמבטלין, והוא כגון שלא ערבה כלל הפנימית אף בפני עצמה, מגו דמהני ביטול לגבי נפשה דפנימית, כגון שהיו מבטלין כולם לאחד מהם ואיכא שריותא בחצר לגבי ההוא באותה חצר, ומגו דמבטלי לגבי נפשייהו מבטלי נמי לגבי חיצונה למשתרי חיצונה בחצר דידה. ובחצר דפנימית נמי, דיש ביטול רשות מחצר לחצר. אבל בשעירבו זו עם זו ונתנו עירובן בחיצונה או בפנימית, דלא מהני ביטול לגבי נפשה כדמפרש ואזיל, לא מהני נמי לגבי חצר אחרת. ומאי דקאמר בנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת דאחדא בבא ומשתמשא, בלא בטול קאמר שהיא מותרת, ואתיא כרבנן דשילהי פרקין [ע"ה ע"א]. וכולה מילתא דרבא הלכה היא.
<h2>דף סז.</h2>
שני בתים משני צדי רשות הרבים והקיפום גוים מחיצה בשבת אין מבטלין, דכיון דאי בעו לאיערובי מאתמל לא מצו מערבי ביטול נמי לא מצו מבטלי. אבל אם היו בתים מאיש אחד והקיפום גוים מחיצה בשבת מטלטלין מזו לזו, דקיימא לן מחיצה שנעשית בשבת בשוגג שמה מחיצה. ואם מת גוי בשבת, כיון דקיימא לן שוכרין מן הגוי בשבת פשיטא שמבטלין, דהשתא תרתי עבדינן חדא מיבעיא. ואם בא גוי בשבת נמי שוכרין ומבטלין. פירוש היכא שלא עירבו מערב שבת. ורש"י כתב בענין אחר, כמו שכתבנו לעיל [ס"ה ע"ב]. ותימה הוא. גוי שיש לו ארבעה על ארבעה פתוח לבקעה אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום דרך מבוי אינו אוסר על בני המבוי. מאי טעמא בההוא דמייחד ליה בההוא ניחא ליה טפי. ואם פתוח לקרפיף בית סאתים אוסר יותר מבית סאתים אינו אוסר. אבל ישראל בית סאתים שמותר לטלטל בכולו אוסר, יותר מבית סאתים שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אינו אוסר. ודוקא בשלא הוקף לדירה. אבל אם הוקף לדירה אינו אוסר. קרפיף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפילו כור ואפילו כורים הזורק לתוכו חייב, מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין.
<h2>דף סז:</h2>
תניא סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, פחות מכן מטלטלין. ועד כמה, עד בית סאתים. ואסיקנא בגמרא דהאי עד בית סאתים ארישא קאי, דבסיפא ודאי כל שכן דאי הוי יותר מבית סאתים מטלטלין, דמכרמלית לכרמלית קא מטלטל. אלא ארישא קאי דבבית סאתים הוי רשות היחיד גמורה ואין מטלטלין מתוכה לים ומן הים לתוכו, אבל יתר מבית סאתים מטלטלין מתוכו לים ומן הים לתוכו. ואפילו לעולא דאמר הזורק לתוכו חייב דרשות היחיד הוא אפילו הכי מטלטלין מתוכה לים. דאי לא מטלטלין מתוכו לים אמרי רשות היחיד היא ואתי לטלטולי בכוליה. ומאי שנא דדחינן הא מקמי הא, תוכו [שכיח] מתוכו לים ומן הים לתוכו לא שכיח. וכן הילכתא.
ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה אמר רבא לישייליה לאמיה אי צריכא לחים ליה גוי אגב אמיה. והא קא אכלה תמרי, ההוא תונבא הוא דנקיט לה. ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר רבא ליפנו ליה מאני מבי גברי לבי נשי דאיזיל ואתיב התם ואיבטיל להו רשותי בהאי חצר דידי, דקיימא לן יש ביטול רשות מחצר לחצר ומבטלין וחוזרין ומבטלין. ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר רבא ליתו לי מגו ביתאי, אמר ליה אביי והא לא ערבו, נסמוך אשתוף. ואע"ג דקיימא לן [ע"א ע"א] כרבי מאיר דאמר אין סומכין על עירוב במקום שתוף, כדאי הם חכמים לסמוך עליהם בשעת מצות מילה. והאי עובדא ודאי בדאשתפוך חמימי קודם מילה הוא, דאי לאחר המילה סכנה היא ואפילו ישראל מחמין לו חמין. אבל קודם המילה ליכא סכנתא, ותדחה מילה ולא תדחה שבת. ובדין הוא שהיה יכול לבטל, אלא שהיה צריך רבה להשתמש באותה חצר, ודילמא סבירא ליה אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. ויש לפרש ששתי חצרות היו ופתח אחד ביניהם, באחת היה התינוק ובאחת היו החמין, ולא היה דר בחצר החמין כי אם רבה ובחצר התינוק לא היה דר כי אם אבי התינוק. והיינו דקאמר נסמוך אשתוף. ואפילו לר' מאיר אתיא, ואפילו לדבר הרשות. ודקאמרת ליבטיל ליה רשותיה, דילמא סבירא ליה לרבה אין בטול רשות מחצר לחצר.
ינוקא דאשתפיך חמימיה. פירוש מים חמימי דאתקינו ליה למימהליה עילוייהו בשבתא. אי איכא עירוב או שתוף סמכינן עליה ומייתינן מביתא דאית ביה מיא חמימי. אי לא אמרינן ליה לגוי וליזיל וליתי ליה. ואע"ג דהזאה שבות ואמירה לגוי שבות לא אמרינן מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת אף אמירה לגוי שבות ואינה דוחה שבת. דשאני לן בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה.
אמרו ליה לגוי ליזיל וליתי ליה, אמר אביי בעי לאותוביה מהא דתניא הזאה שבות ואמירה לגוי שבות מה הזאה אינה דוחה שבת ואפילו במקום מצוה אף אמירה לגוי שבות ואינה דוחה את השבת ואפילו במקום מצוה. אמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר ליה לגוי זיל אחים ליה. פירוש כי אמרינן אמירה לגוי שבות הני מילי בדבר שיש בו מלאכה דאורייתא, אבל בדבר שאין בו מלאכה דאורייתא לא אמרינן אמירה לגוי שבות, דהא מר לא אמר ליה לגוי זיל אחים ליה מפני שיש בו מלאכה דאורייתא. ודוקא במקום מצוה, אבל בדבר הרשות אפילו בדבר שאין בו כי אם שבות לישראל אמרינן אמירה לגוי שבות, דתנן בפרק כל כתבי הקדש [שבת קכ"ח ע"א] נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. כופין קערה על הנר בשביל שלא יאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא ישוך. האי תנא ודאי סבירא ליה כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואפילו הכי תני ברישא נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה, וכבוי ודאי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. ועוד שנינו בפרק שואל [שבת ק"נ ע"א], לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים. ואמרינן בגמרא מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו, אמר רב פפא חבירו גוי. מתקיף לה רב אשי אמירה לגוי שבות היא. אלמא אפילו בדבר שאין מלאכה דאורייתא אמרינן אמירה לגוי שבות היא. ואיכא דדחי האי ראיה דפרק שואל, ומפרשי אתקפתא דרב אשי בתמיה, כלומר אמירה לגוי שבות הוא בדבר שאין בו מלאכה, הא ודאי לא אמרינן בכי האי גונא אמירה לגוי שבות הוא. מכל מקום ההיא דפרק כל כתבי הקדש ליכא למדחייה כלל. ותו לא מידי.
<h2>דף סח.</h2>
מבואה דדייר ביה גברא רבה מיבעי ליה למיעבד עירוב ושתוף. ואי טריד בגירסיה ואינהו לא משגחי, ליקני להו ריפתא בסלא. והוא דכי בעו לה מיניה ליהוי אפשר למיתבא נהלייהו. דאי לא לא הוי שתוף כדאמרינן אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השתוף. ואי צריך לריפתיה ליקני להו רביעתא דחלא בחביתא, דקיימא לן משתתפין באוצר.
<h2>דף סח:</h2>
צדוקי שנתן רשות לבני מבוי צריכין בני מבוי לעשות צרכיהם במבוי עד שלא תחשך ויאסור עליהם, דלעולם בצדוקי לא מהני בטול, אלא עד שישכור, דצדוקי הרי הוא כגוי. אבל בישראל דקיימא לן דמהני בטול, אם בטל והחזיקו בני מבוי במבוי קודם שחזר בו שוב אין יכול לחזור בו. כן נראה דעת ההשלמה, וכתב שכן נראה מדעת הרי"ף שכתב משנתינו כפשטה.
<h2>דף סט.</h2>
כתוב בהשלמה, דההוא דנפק בחומרתא דאמדושא בהדי דחזייה לר' יהודה נשיאה כסייה, אמר כגון זה יכול לבטל רשות. פירוש רש"י דחותמה של מין אחר הואי, ואמרינן במסכת שבת [נ"ט ע"ב] היא של אלמוג וחותמה של מתכת אסור לצאת בה ואם יצא חייב חטאת דלאו תכשיט הוא. ויש לפרש דטבעת שאין עליה חותם הוה, דלאו תכשיט הוא לאיש ולא לאשה. וההוא עובדא דבפרק מי שהפך את זיתיו [מו"ק י"ב ע"ב], דר' יהודה נשיאה נפק בחומרתא דאמדושא, בחצר הוה. והכי מוכח מילתא דהתם, מדאייתי עלה הא דתניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר.
<h2>דף סט:</h2>
ישראל משומד משמר שבתו בשוק מבטל רשות. פירוש אע"פ שהוא מחלל שבת בסתר. ושאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות, דהוי ליה כגוי מפני שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות ובגוי עד שישכור. כיצד אומר לו רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות.
פיסקא. והילכתא המשכיר בית לנכרי בחצרו אינו אוסר עליו ואין צריך ישראל לחזור ולשכור רשותו מאותו גוי. ודבר זה אומדן הדעת הוא דכי אוגר ליה ישראל לגוי ביתא אדעתא דאסרי עליה לא אוגר ליה. עד כאן.
אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, שלהם מותר לו ולהם. מאי טעמא משום דהוי אורח לגבייהו. נתנו לו רשותן, הוא מותר והן אסורין, דאע"ג דחד לגבי חמשה הוי אורח, חמשה לגבי חד לא הוו אורחין. ודייקינן בגמרא ביתו הוא דאסור הא חצרו שריא, היכי דמי אי דלא בטל חצרו אמאי שריא, ואי בטל ביתו אמאי אסור. ומשנינן לעולם דבטל וסבירא לן דהמבטל רשות חצרו רשות ביתו לא בטל.
אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב, ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב. אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו, ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. חמשה שרויין בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב כשהוא מבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד והא דתניא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, בעינן עלה בגמ' היכי דמי, אי דליכא אחרינא בהדיה מאן עירב, אלא פשיטא דאיכא אחרינא בהדיה, קתני לאחר שעירב. ומשני הכא במאי עסקינן דהוה אחרינא בהדיה ומית.
היו שנים, אוסרין זה על זה, שאחד נותן רשות ומבטל רשות ושנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות. פירוש היו שנים, ששכחו ולא עירבו עם בני חצר, אע"פ שנתנו להן בני חצר רשותן אין מותרין להכניס ולהוציא, שכיון ששניהם לא עירבו אוסרין זה על זה. וכי תימא פשיטא, לא צריכא דהדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה, מהו דתימא לשתרי קמ"ל דכיון דבעידנא דבטיל ליה לההוא לא הוה ליה שריותא בחצר לא.
<h2>דף ע:</h2>
תניא זה הכלל כל שהותר למקצת שבת הותר לשבת כולה, נאסר למקצת שבת נאסר לשבת כולה, חוץ מהמבטל רשות. כל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת כולה, כגון עירב דרך הפתח ונסתם הפתח, עירב דרך חלון ונסתם. אבל מבוי שניטלו קורותיו או לחייו בשבת, כיון דליתנהו למחיצות קיימא לן לאיסור. כל שנאסר למקצת שבת נאסר לשבת כולה, כגון שני בתים בשני צדי רשות הרבים והקיפום גוים מחיצה בשבת, אבל מת גוי בשבת מותר, וכל שכן מת ישראל בשבת.
תניא אחד מן החצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק, מבעוד יום אוסר, משחשיכה אינו אוסר. אחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מן החצר, מבעוד יום אינו אוסר, משחשיכה אוסר עד שיבטל. פירוש אחד מן החצר שעירב עמהם ומת והניח רשותו לאחד מן השוק, מבעוד יום אוסר דאותו עירוב אינו מועיל לו כלום, וכגון שידור אותו אחד מן השוק בחצר, שאם לא כן אינו אוסר, דבעינן מקום פיתא [ע"ג ע"א]. משחשיכה אינו אוסר שהרי הותר למקצת שבת שכבר עירב עמהם. אחד מן השוק שמת. פירוש אחד מן השוק היה לו בית בחצר זה, ולא היה דר בו ולפיכך קרי ליה מן השוק, ומת והניח רשותו לאחד מבני חצר שהוא דר שם. מבעוד יום אינו אוסר, שהרי עירב עמהם זה שהוא מבני חצר. ואם מת משחשיכה, אע"פ שזה שהיה מן השוק לא היה אוסר עליהם, שהרי לא היה דר שם, וגם זה שהוא מבני החצר שהניח לו רשותו עירב עמהם, כיון שלא עירב עמהם בשביל בית זה שהונח לו אוסר עד שיבטל. ויש מפרשים שזה אחד מן השוק היה דר שם ולא עירב עמהם, והיה אוסר עליהם, ולפיכך אם מת משחשיכה שכבר אסר עליהם, אע"פ שהניח רשותו לאחד מן המערבין אוסר. ואיידי דתנא רישא אחד מן השוק תנא סיפא אחד מן השוק, אבל לעולם מבני חצר הוא. וכן כתב הראב"ד.
תניא ישראל וגר ששבתו במגורה אחת ומת הגר מבעוד יום אע"פ שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו מבעוד יום אלא משחשיכה, כיון שהיה לו להחזיק מבעוד יום אוסר עד שיבטל. משחשיכה, אע"פ שהחזיק משחשיכה, כיון שלא היה לו להחזיק מבעוד יום אינו אוסר. יורש מבטל רשות, דכרעא דאבוה הוא. ואע"פ שמת בשבת מורישו.
<h2>דף עא.</h2>
מאימתי נותנין רשות, אפילו משתחשך, דבטול רשות לא מקנא רשותא היא אלא אסתלוקי הוא ואסתלוקי בשבתא שפיר דמי. מי שנתן רשותו והוציא מזיד אוסר שוגג אינו אוסר.
בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב, והוא דהוה בכלי אחד, ואפילו לקחו חבית בשותפות דקיימא לן דיש ברירה בדרבנן השלמה. לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב. מערבין לחצרות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין.
<h2>דף עא:</h2>
משתתפין במבוי ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין. מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי כדי שלא תשתכח תורת עירוב מתינוקות. ואם שתפו בפת אין צריכין עירוב וסומכין על שתוף. כך פסק הר"מ [הלכ' ערובין פ"א הי"ט], ונראין דבריו.
<h2>דף עב.</h2>
חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד עירוב אחד לכולן. ואם מקצתן שרויין בחדרים או בעליות צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. והני מילי במחיצות המגיעות לתקרה הוא שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, אבל מחיצות שאין מגיעות לתקרה עירוב אחד לכולן. כתוב בהשלמה הא דתנן חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד עירוב אחד לכולן ולא אמרינן עירוב לכל חבורה וחבורה, הוא הדין נמי אם באו להוציא מזו לזו שעירוב אחד לכולן. ואם באו לערב חמש חבורות אלו ששבתו בטרקלין הפתוח לחצר עם בני החצר הטרקלין מחברן, דהוי ליה מחיצה שפלה כדאיתא בגמרא, ואין צריך עירוב לכל חבורה וחבורה. וביניהם נמי אם באו להוציא מזו לזו אין צריך עירוב דכבית אחד דמי. תניא במה דברים אמורים במוליכין את עירובן למקום אחר, אבל אם היה עירוב בא אצלן דברי הכל עירוב אחד לכולן. והרי"ף שלא כתב ברייתא זו, מפני שסמך על מה שכתב גבי חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין למקום אחר ערוב אחד לכולן ודאי משנתנו אליבא דבית הלל כמי שגבו את עירובן דמי, שהרי אין צריכין לערב ביניהן. אבל כשמקצתם שרויים בחדרים ובעליות, כיון שצריך לערב ביניהם צריך לגבות מכל חבורה וחבורה כשהן מוליכין את עירובן למקום אחר. עירוב אחד לכולן.
<h2>דף עב:</h2>
האחין שאוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד. והני מילי דאיכא אחרינא בהדייהו, מגו דהני אסרי הני נמי אסרי. לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל רשות. פירוש, צריך לבטל רשותו. אימתי בזמן שמוליכין את עירוביהן למקום אחר, אבל אם היה עירוב בא אצלן או שאין עמהן דיורין בחצר אינן צריכין לערב. ולאו משום טעמא דמקום לינה גורם דקיימא לן מקום פיתא גורם ולא מקום לינה. אלא במקבלי פרס מאביהם שנו, אבל אם היו אוכלין עם אביהם אינן צריכין לערב דמקום פיתא גורם כדפרישית.
מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו או אף בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות אין אוסר עליו, שלא אסרו אלא במקום בית דירה והוא מקום פיתא אבל מקום לינה לא. חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין את עירובן למקום אחד עירוב אחד לכולן ואינן צריכין עירוב לכל אחד ואחד. בני בי רב דכריכי ריפתא בבגא ואתו ונייחי בבי רב, כי משחינן להו מבי רב משחינן להו, דאנן סהדי דאי איכא דמייתי להו ריפתא להכא ניחא להו. תניא הרועים והקייצים והבורגנין ושומרי פירות, בזמן שדרכן ללון בעיר הרי הן כאנשי העיר, דרכן ללון בשדה יש להן אלפים אמה לכל רוח מן השדה. ואע"פ שאוכלין בשדה. דאנן סהדי דאי ממטו להו ריפתא להתם, התם ניחא להו.
<h2>דף עג.</h2>
מי שיש לו חמש נשים מקבלות פרס, וחמשה עבדים מקבלי פרס, קיימא לן כמאן דמתיר בעבדים ואוסר בנשים. מאי טעמא דכתיב ודניאל בתרע מלכא. ופי' בבא דהוא תרע ממשיך העבד אצל רבו. אב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב ומבוי שלהם ניתר בלחי וקורה. חמש חצרות שאין פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי, ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי ושכח אחד מבני חצר ולא עירב מותרין כאן וכאן שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורים במבוי, שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. וכבר כתבנו לעיל [ע"א ע"ב] שאם שתפו בפת שאין צריכין לערב. ואי הוו חצרות פתוחות זו לזו קיימא לן [אין] המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות, וכיון שפתוחות זו לזו נעשו כחצר אחת. כתוב בהשלמה ודוקא בלחי אחד אינו ניתר, אבל בשני לחיים אע"פ שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו ניתר, דלא גרע מחצר שניתר בפס ארבעה או משהו מכאן ומשהו מכאן.
<h2>דף עד:</h2>
מבוי שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים. וכן בחצר אין מערבין דרך חלונות בבתים להתירן דרך פתחים, משום דאסור לעשות יחוד במקום גוי.
<h2>דף עה.</h2>
שתי חצרות זו לפנים מזו, עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, פנימית מותרת וחיצונה אסורה. עירבה חיצונה ולא עירבה הפנימית, חיצונה מותרת. ולא אמרינן דריסת הרגל של פנימית אוסרתה, דקיימא לן דאפילו רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. נתנו את עירובן במקום אחד, שכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות. מאי מקום אחד, חיצונה, ואמאי קרי ליה מקום אחד, המיוחד לשתיהן. ואם היו של יחידים אין צריכין לערב. פירוש יחידים, בזמן שהן שתי חצרות או שלש, ובכל חצר דר אחד, ואע"פ שנמצאו כולן שלש שדורסין בחיצונה לעולם מותרין עד שיהיו בפנימית שנים ולא עירבו, לפיכך אוסרין בחיצונה. כתוב בהשלמה קיימא לן כמאן דאמר רגל המותרת אינה אוסרת האסורה אוסרת. וכן פסק הרי"ף, שהרי כתב אמר רב יוסף אמר רב אדא בר אהבה שלשה אסורין ושמואל אמר לעולם מותרין עד שיהו שנים בפנימית ואחד בחיצונה. והרב בעל המאור שכתב שלא פסק הרי"ף הלכה כדברי מי, אגב שיטפיה לא עיין ביה. אבל בפלוגתא דשנים בחיצונה ואחד בפנימית לא פסק הרי"ף אם הלכה כרב אדא או כשמואל. ומסתברא דהלכתא כשמואל, דר' אלעזר דאמר גוי הרי הוא כרבים ופירוש אם היו שנים ישראל בחיצונה וגוי בפנימית אוסרת כותיה דשמואל סבירא ליה. דאילו לרב אדא מאי איריא גוי, אפילו ישראל נמי אסר. והא ליכא למימר דבחד בחיצונה אסר ר' אלעזר, דהא קיימא לן כר' אליעזר בן יעקב דאמר עד שיהיו שני ישראל אוסרין זה על זה. והשתא אפילו דר עמו בחצר אחרת לא אסר וישראל בחיצונה וגוי בפנימית אסר. אלא ודאי כשמואל סבירא ליה. ומן הטעם הזה לא היה צריך לפסוק הרב אלפסי הלכתא כשמואל, כיון שכתב מילתא דר' אלעזר.
<h2>דף עה:</h2>
גוי הרי הוא כרבים ואוסר. ומאי שנא ישראל ויחיד דלא אסר, דכל מאן דחזי ליה דמטלטל אי ידע דיחיד הוא הא ידע דכל יחיד שרי לטלטולי, ואי לא ידע אמר בדעתיה לא מטלטל אלא משום דערבו בהדי הדדי. וכי תימא אי הכי גוי נמי נימא אי ידע דיחיד הוא ידע ואי לא ידע הא אמר בדעתיה האי דמטלטל משום דאוגר מיניה. איכא למימר סתם גוי מפעא פעי אי איתא דאגר מיניה, וכיון דלא פעי אמרי מטלטל במקום גוי הוא ולפיכך אסור.
עשרה בתים זו לפנים מזו, פנימי נותן את עירובו ודיו. אבל חיצון ודאי בית שער הוא. ואפילו חיצון של פנימי, פירוש הבית התשיעי דכבית שער של פנימית הוי בית שער. וקיימא לן בפרק כיצד משתתפין [פ"ה ע"ב] כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר בנותן את עירובו שם אין עירובו [עירוב] חוץ מבית שער דיחיד. שתי חצרות ושלשה בתים ביניהם, זה בא בדרך זה והניח עירובו בזה וזה בא בדרך זה והניח עירובו בזה, זה נעשה בית שער לזה וזה נעשה בית שער לזה, אמצעי הוא בית שמניחין בו עירוב. וכל בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת. פירוש אשמעינן הכא אע"פ שאינו בית שער בחול אלא בשבת זה שהניח עירוב באמצע בית שער דיומיה הוי בית שער. וקא מיבעיא בגמרא שתי חצרות ושני בתים ביניהם והבא בדרך זה והניח עירובו בזה, וזה בא בדרך זה והניח עירובו בזה, קני עירובו או לא קני, מי אמרינן כיון דעירובי חצרות מדרבנן משוינן ליה לגביה דהאי בית שער ולגביה דהאי בית שער להקל או לא. ופשטינן לא קני עירוב, דמה נפשך אי בית שער הוי הא תנן הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב, אי בית שער לא הוי קא מטלטל מביתא דלא מערבא לביתא דמערבא.
<h2>דף עו.</h2>
חלון שבין שתי חצרות ארבעה על ארבעה בתוך עשרה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד. כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה, כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד. ואי חלון עגול הוא צריך שיהא בהקיפו שבסר נכי חומשא, דקיימא לן כל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח. הילכך בעי' למהוי היקף דהאי חלון שבסר נכי חומשא כי היכי דהואי ביה רוחב חמשה טפחים ושלשה חומשי טפח, דכי בצרת מינייהו שמונה חומשין דאינון תרי חומשי דארבעה טפחים, כדקיימא לן כל אמתא בריבועה אמתא ותרי חומשי באלכסונא הוי רוחב חלון ארבעה על ארבעה לא פחות ולא יתר. פחות מארבעה [על] ארבעה או למעלה מעשרה מערבין שנים ואין מערבין אחד. ודוקא חלון שבין שתי חצרות, אבל חלון שבין שני בתים אפילו למעלה מעשרה נמי אם רצו מערבין אחד, דביתא כמאן דמלי דמי.
<h2>דף עו:</h2>
לול הפתוח מהבית לעליה אינו צריך סולם לא קבוע ולא אפילו ארעי להתירו, דאמרינן ביתא כמאן דמלי דמי, ואפילו באמצעי. כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד. היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין. ודוקא עולין אבל מעלין לא. ובלבד שלא יורידו למטה. ודוקא למטה דבתים, אבל לחצר מורידין, דגגות וחצרות רשות אחת הן. הכי אוקימנא פרק כל גגות [צ"ב ע"א]. נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד, מפני שהוא כפתח. יתר מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים. אין בו ארבעה, אלו מעלין מכאן ואלו מעלין מכאן ואוכלין, דקיימא לן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו. ודאמרינן הכא ובלבד שלא יחליפו, אוקימנא בפרק כיצד משתתפין [פ"ז ע"ב] ברשויות דאורייתא, כגון רשות היחיד ורשות הרבים אבל ברשויות דרבנן כגון כותל שבין שתי חצרות שגבוה עשרה ואינו רחב ארבעה מותר לכתף ולהחליף. מיהו בהשלמה כתוב דלא מסתבר הכי, אלא דאפילו ברשויות דרבנן אסור לכתף כלל ואסור להחליף. והכי משמע פרק המוצא תפלין [ק"א ע"א]. ודוקא במקום פטור שהוא בין שתי רשויות של [שני] בני אדם, לפי שזה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן, אבל ממקום פטור לכרמלית מותר לכתף. והכי איתא בהדיא בפרק המוצא תפלין [ק"א ע"ב] במתניתא דשערי גנה דאתמר עלה ש"מ תלת. עד כאן. כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים וצדו אחד שוה לארץ, נותנין אותו לזה ששוה לארץ.
<h2>דף עז.</h2>
היה לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה, נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת. כתוב בהשלמה, בא למעט, אם יש במיעוטו ארבעה במשך הכותל מותר להשתמש בכל הכותל. פירוש בא למעט הכותל מגובה עשרה כדי שיהא צדו אחד שוה לארץ. ולכך מותר להשתמש בכותל. ואם אין במיעוטו ארבעה במשך הכותל אינו משתמש אלא כנגד המיעוט. ודוקא כגון שעקר חוליא מראש הכותל. אבל אם בנה אצטבא למטה, אם אין במיעוטו ד' אינו משתמש אף כנגד המיעוט. כפה ספל ממעט. ודוקא דבעי מרא וחצינא, דאי לאו הכי אינו ממעט, דהוי ליה דבר הניטל בשבת ואע"ג דחבריה בארעא, ואע"ג דאית ליה אגנים, דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בזמן שמקצת עלין מגולין אינו חושש לא משום טבל ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת.
<h2>דף עז:</h2>
סולם המצרי שאין לו ארבע חווקים אינו ממעט, והצורי ממעט דכובדו קובעו ואע"פ שהוא ניטל בשבת, דגרסינן בפרק המוצא תפלין [ק"ב ע"א] ההיא שירותא דהוה בי ר' פדת דהוו שקלי לה עשרה ושדו לה אדשא אמר זו תורת כלי עליה, וההיא אסיתא דהוה בי מר שמואל וכו' כדאיתא התם. אלמא אין כובדו קובעו לענין איסור טלטול, אלא אדם קובעו לו מקום, והוי ליה כפתח אם הוא משני צדי הכותל או תשמישו בנחת אם הוא מצד אחד אע"פ שנטל בשבת.
כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה והניח סולם רחב ארבעה מכאן וסולם רחב ארבעה מכאן, ואין בין זה לזה שלשה, ממעט. ולא אמרן אלא שאין בו ארבעה אבל יש בו ארבעה ממעט, פירוש אם יש בכותל רוחב ארבעה אע"פ שיש בין סולם לחבירו שלשה ממעט מפני שיכול לעלות על ראש הכותל ולילך ולהשתמש בכל הכותל, דכיון שיש ברוחב הכותל ד' ניחא תשמישתיה. בנה אצטבה על גבי אצטבה אם יש באצטבה התחתונה ארבעה, אי נמי אין בתחתונה ארבעה ויש בעליונה ארבעה, ואין בין זה לזה שלשה, ממעט. וכן סולם ששליבותיו פורחות, ויש בשליבה התחתונה ארבעה, אי נמי אין בשליבה התחתונה ארבעה ויש בעליונה ארבעה, ואין בין זה לזה שלשה, ממעט.
<h2>דף עח.</h2>
זיז שיוצא מן הכותל [ד' על ד'] והניח עליו סולם כל שהו ממעט. ולא אמרן אלא דאותביה עילויה, אבל אותביה בהדי' ארווחי ארווחי. כותל תשעה עשר צריך זיז אחד להתירו. כותל עשרים צריך שני זיזין להתירו, והוא שהעמידן זה שלא כנגד זה. עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה נעץ בו יתד כל שהוא בראשו ממעטו אפילו גבוה שלשה אפשר דתלי ביה מידי, אפילו מלאו כולו ביתדות דמנח ביה ומשתמש. כותל עשרה צריך סולם להתירו אפילו שבעה ומשהו, דסולם זקוף ממעט, מידי דהוי אאצטבה על גבי אצטבה. סולמות שבבבל אין צריכין קבע, וכל שכן דקלים התלושים שבבבל שאין צריכין קבע. טעמא, כובדן קובען. ואיבעיא בגמרא סולם מכאן וסולם מכאן וקשין באמצע מהו. ופשטינן הרי אין כף הרגל עולה בהם ואינו ממעט. קשין מכאן וקשין מכאן וסולם באמצע מהו. ופשיט הרי הרגל עולה בהן.
<h2>דף עח:</h2>
חקק להשלים הכותל בכמה. ופשיט מלא קומתו. ומאי שנא התם מסתלק ליה הכא לא מסתלק ליה. פירוש אם הניח סולם שאין בו ד' מגיע עד ראש הכותל וחקק בכותל סמוך לסולם מכאן ומכאן להשלים רחב ארבעה צריך לחוק בגובה עשרה של כותל. וכיון דחקק בגובה עשרה של כותל הוי ליה פתח, ואע"ג דגבוה כותל טובא מן החקק ולמעלה אפילו יתר מעשרה ממעט, כיון שהסולם שאין בו ארבעה מגיע עד ראש הכותל וחקק רחב ד' בגובה עשרה מן הכותל הוי ליה כפתח. אבל אם אין בו סולם כלל אלא שחקק בכותל רחב עשרה במשך הכותל, צריך לחוק מלא קומתו של כותל. ומאי שנא התם מסתליק ליה כיון דאיכא סולם כל דהו מגיע עד ראש הכותל, היכא דליכא סולם לא מצי סליק אלא אם כן חקק מלא קומתו של כותל ברוחב ארבעה במשך הכותל. עשאו לאילן סולם, פתחא הוא ואריא דרביע עילויה.
עשאה לאשירה סולם אסורה. פירוש באשרה תלושה עסקינן, ואפילו באשירה דגוי, דאילו אשירה דמשה ליכא מאן דשרי כתותי מכתת שיעוריה ועפרא בעלמא הוא. ובשתלשה ישראל או שנתלשה מאיליה, דאילו תלשה גוי בטולי בטלה, עד כאן.
(חבית) [חריץ] שבין שתי חצרות עמוק עשרה טפחים וצדו אחד שוה לארץ, נותנין אותו לזה ששוה לארץ. היה לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה, נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת. חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה, מערבים שנים ואין מערבין אחד, ואפילו מלא תבן וקש. מלא עפר או צרורות מערבין אחד ואין מערבין שנים. נתן עליו נסר שרחב ארבעה טפחים, וכן שני גזוזטראות זו כנגד זו, מערבין שנים. ואם רצו מערבין אחד [פחות] מכאן מערבין שנים ואין מערבין אחד. ודוקא שנתן ארכו של נסר לרחבו של חריץ. אבל נתן ארכו של נסר לארכו של חריץ, אפילו אין ברחבו של נסר אלא משהו מערבין אחד שהרי ממעטו לחריץ מארבעה. ודוקא גזוזטראות זו כנגד זו, אבל זו שלא כנגד זו או זו למעלה מזו לא. ודוקא שיש ביניהם שלשה טפחים, אבל אין ביניהם שלשה טפחים גזוזטרא עקומה היא.
<h2>דף עט.</h2>
מתבן שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד. אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן. נתמעט תבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבים שנים, ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל, ואוקומי שרי. והא דקיימא לן מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים בשבת ואין מעמיד אדם את בהמתו על גבי מוקצה בשבת, דוקא מעמיד דנקיט לה באפסר להעמידה שם אבל היכא דקאי לה באפה ואזלה איהי ואכלה שרי, כדאוקימנא בפרק כל כתבי [שבת קכ"ב ע"א]. כתוב בהשלמה, מתבן שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל. פירוש, דילמא מפחית מעשרה ולאו אדעתיה. ואע"ג דדיורין הבאין בשבת הן, וקיימא לן [י"ז ע"א] שבת הואיל והותר' הותרה, ואפילו הכי חיישינן שמא תתמעט המחיצה, דילמא מסתפק ממקום מחיצה עצמה של חבירו ויכניס לביתו, וודאי ממחיצה עצמה שהוא מקום משותף אין לו להכניס לביתו. אי נמי חיישינן דילמא מערב שבת נתמעט, ולאו אדעתיה, כיון דליכא תקרה לא מינכרא מילתא. ורמינן עלה מהא דתניא בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן מערבין שנים ואין מערבין אחד, זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל, נתמעט התבן מעשרה שניהם אסורין, כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל רשותו, הוא אסור וחבירו מותר, קתני מיהת זה נותן לתוך קופתו. ופרקינן בית כיון דאיכא מחיצות ותקרה כי מפחית מינכרא מילתא, הכא לא מינכרא מילתא. והא דקתני נתמעט התבן מעשרה שניהם אסורין. אוקימנא דאימעיט מאתמל, אבל אימעיט בשבת שניהם מותרים דקיימא לן דיורין הבאין בשבת מותרין.
<h2>דף עט:</h2>
אמר מר נועל את ביתו ומבטל רשותו. תרתי, הכי קאמר או נועל את ביתו או מבטל את רשותו. ואי בעית אימא לעולם תרתי, כיון דדש ביה אתי לטלטולי. וכתב רש"י דהוא הדין לכל מבטל רשות דבעו לנעול אליבא דהאי תנא. ויש לומר דשאני ביטול בית מביטול חצר, משום דדש בתשמיש הבית יותר מתשמיש דחצר, דאי משתמש בבית לא חזי ליה חבריה, ואם ישתמש בחצר חזו ליה חבריה. עד כאן.
גרסינן בסוכה [ג' ע"ב], בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה ואין האחין והשותפין חולקין בו. מאי טעמא הנך כולהו בית כתיב בהו והא לאו בית הוא. ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב, דלא חזי לדירה. והאי עירוב, דאין מניחין בו עירובי חצרות, אבל שתופי מבוי מניחין דלא גרע מחצר שבמבוי. ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות, דאפילו כבורגנין נמי לא משוינן ליה, דבורגנין חזו למילתייהו והאי לא חזי למילתיה. אחד עירובי תחומין ואחד שתופי מבוי צריך לזכות, וכן עירובי תבשילין.
כיצד משתתפין במבוי, מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני המבוי, ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים, אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעניים מפני שידן כידו. חבית של שותפי מבוי צריך להגביה מן הקרקע טפח. כתב רבינו נסים, איכא דפריש בשעת זכוי בלבד צריך שיגביהנה טפח כדי שיזכה בה לבני מבוי ויחזירנה לקרקע. ואנא סבירא לי דצריכה חבית של שתוף למהוי גבוהה מן הקרקע כל זמן שהיא עומדת לשתוף, כדי שיהא לה היכר מזולתה, ומינכרא מילתא. דאם נשפכה או החמיצה או חסרה כשיעור או נשברה מבעוד יום ידע לה, דילמא מתחלפא ליה וכסבור על אחרת שהיא של שתוף ואתי לאיקלקולי. ולהכי צריכה היכירא בהגבהתה טפח.
המקדש, אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. החולק את עירובו אין עירובו עירוב. והני מילי דפלגיה מפלג, כלומר שהיה יכול להחזיק בכלי אחד ונתנוהו בשני כלים כדי שלא יתערבו הככרות. אבל מלייה למנא ואייתר שרי, דתניא חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים עירובן עירוב, אימתי בזמן ששניהם בבית אחד, אבל אין שניהם בבית אחד אין עירובן עירוב. בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת, כלומר שאינו צריך שיתן חלק בעירוב דכאילו שהן דרים באותו בית דמו.
<h2>דף פ.</h2>
ההוא טרזינא דהוה בשיבבותיה דר' זירא אמרו ליה אוגר לן רשותך לא אוגר להו, אמר להו ר' זירא אוגרו מדביתהו דקיימא לן אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו. כתוב בהשלמה, הא דאמרינן אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, דוקא בדאסר עלייהו, אבל בדלא אסר עלייהו, כגון חצר שבין שני מבואות ואינה רגילה באחת מהם, אינה מערבת שלא מדעתו, דקיימא לן אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף, בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתוף בעל כרחו. רגיל אין, שאין רגיל לא. והאי דנקט רגיל, אורחא דמילתא, דהוא הדין בשאינו רגיל אי אסר עלייהו.
<h2>דף פ:</h2>
עושין לחי אשרה, אבל קורה לא דכתותי מכתת שיעורה. ובאשרה דישראל עסקינן ואפילו הכי עושין לחי אשרה אע"פ שצריך שיהא בגבהו עשרה דלא גרע מתל עפר. ואע"ג דקא מתהני מאשרה, כיון דלחי וקורה מדרבנן הוא שרי. אבל קורה אסירא, דבעינן רחבה ובריאה היכא דליכא רחבה ארבעה טפחים, כדכתבינן בפרק קמא [י"ג ע"ב]. אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף, בני מבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו שתוף בעל כרחו.
נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע. נתוספו עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע. סוגיא דשמעתא, אם בא לערב מאותו מין הראשון אפילו כלה מוסיף ומזכה, ואפילו מערב עליהם משלהם, ואינו צריך להודיע. ואם בא לערב ממין אחר, אם כלה הראשון צריך להודיע אם מערב משלהם. אבל משלו אין צריך להודיע כלל. ואם נתמעט מוסיף ומזכה אף ממין אחר ואין צריך להודיע להם, בין שעירב משלו בין משלהם. ואם האוכל שני מינין ונתמעט, מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע, ואם כלה צריך להודיע. כתוב בהשלמה, מה שכתב הרי"ף בענין מין אחד ושני מינין, לא כך פירש רש"י. אלא אם העירוב השני הוא ממין העירוב הראשון אין צריך להודיע, ואם העירוב השני אינו ממין העירוב הראשון זהו משני מינין וצריך להודיע. עד כאן.
כמה הוא שיעורו, בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכולן, בזמן שהן מועטין כגרוגרת להוצאת שבת לכל אחד ואחד. במה דברים אמורים בתחלת העירוב, אבל בשירי העירוב כל שהו. ולא אמרו לערב בחצרות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות. כתוב בהשלמה, דלענין שיעור עירובי חצרות ושתופי מבואות שוין בדבר זה. עד כאן. וכן נראה מסוגית הגמרא והרי"ף. אך הר"מ [פ"א ה"ט] אין דבריו מבוארין בזה, וצ"ע. עוד בהשלמה, והא דאמרינן שירי עירוב כל שהו לאו הילכתא הוא, דהא תנן נתמעט האוכל מוסיף וכו'. ועוד יש לומר לפי מה שנראה מסוגיא דגמרא, דאפילו מאן דאמר שירי עירוב כל שהו לא אמר אלא בשנשתתפו במבוי ועירובי חצרות אינם אלא כדי שלא תשתכח תורת עירוב, אבל היכא דליכא שתופי מבואות צריך להוסיף. וכן אם עירבו בחצרות שנשתתפו במבוי צריך להוסיף בפת השיתוף אם נתמעט, דשיתופי מבוי לאו מפני שלא תשתכח תורת עירוב הוא. והכי מוכח בהדיא בפרק הדר [ע"א ע"א] וכן עיקר. עד כאן.
ואוקימנא בגמרא בחצר שבין שני מבואות הרגילה בזה ולא עם זה קיימא לן בגמרא שמותרין ברגילה ואסורין בשאינה רגילה. ואם עירבו עליה שלא מדעתה באותה שאינה רגילה נמצא שחבנו לה שיותר היתה רוצה ברגילה ועכשיו כיון שעירבנו עליה בשאינה רגילה נאסרה באותה שרגילה. הילכך צריך להודיעה. אבל בחצר שבמבוי אחד אינו צריך להודיע לה כלל, אפילו יערבו עליה משלה, דבודאי זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו. כתוב בהשלמה, מה שכתב הרי"ף דבחצר שבין שני מבואות צריך להודיע, שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו בחצר אחר, איכא לעיוני הא קיימא לן [מ"ו ע"ב] דשלש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים עירבה עם שניהם היא מותרת עמהם והן מותרות עמה, וכיון דהכי הוא זכות הוא לה אם תערב עם שניהם. ואיכא למימר דילמא לא ניחא ליה למיתן פת אלא בחד מבוי, ולא ידעינן בהי מינייהו ניחא ליה. נתוספו עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע, כלומר לדיורין הנוספין. והני מילי כשמוסיף משלהם צריך להודיעם אם יתרצו בעירוב. אבל אם מוסיף משלו על ככרות העירוב ומשים בכלי אחד ומזכה להם אין צריך להודיע לדיורין הנוספין.
וכמה הן מרובין, משמונה עשר בני אדם ואילך, שאילו מחלקים ואין כגרוגרת לכל אחד ואחד. ואגב אורחיה קמ"ל דשתי סעודות הויין בציר משמונה עשר גרוגרות. ואית דגרסי דשמונה עשר גרוגרות הויין יותר משתי סעודות. והכל אחד. בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. פירוש עירובי תחומין ושתופי מבואות, אבל עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת. ואין מערבין אלא בפת שלימה, ואפילו היא כאיסר. ואין מערבין בפת פרוסה, אפילו היא מאפה סאה. מאי טעמא משום איבה. פירוש שלא יאמר זה אני נתתי שלימה ואתה נתת פרוסה. ואפילו יערבו כולן בפרוסות לא, דזמנין דמערב חד בשלימה וחבריה בפרוסה ואתו לידי איבה. וצריך עיון הא דאמרינן דאפילו היא כאיסר מערבין בפת שלימה ולעיל אמרינן דבעינן למרובין מזון שתי סעודות ולמועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד. ואפשר לומר דלעיל מיירי שבין כולן גובין קמח ועושין פת אחד, אבל הכא מיירי שגובין פת מכל אחד ואחד וקאמר הכא שאין גובין מכל אחד אלא פת שלימה ואפילו היא כאיסר סגי ובלבד שתהא שלימה. אי נמי כי אמרינן דבפת כאיסר מערבין ואע"ג דלא הוי בו כגרוגרת, הני מילי במרובין אבל במועטין הא אמרינן לעיל דבעינן כגרוגרת לכל אחד ואחד. ירושלמי [פ"ז ה"ט]. מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום, מעשה באחת שהיתה דבובה עם חברתה ושלחה עירובה ביד בנה, ונסבתיה וגפפתיה ונשקתיה, אתא אמר לה לאמיה אמרה הכין רחמא לי, מתוך כך עשו שלום, הדא הוא דכתיב וכל נתיבותיה שלום.
מערבין בפת אורז ובפת עדשים, ואין מערבין בפת דוחן. כתוב בהשלמה, בגמרא מקשה והא ההוא דהוה בשני דמר שמואל ושדייה לכלביה ולא אכליה ושל עדשים הוה, ומשני ההוא דשאר מינין הוה דכתיב ואתה קח לך חטים ושעורים וגו'. רב פפא אמר צלויה בצואת אדם הואי דכתיב בגללי אדם תענגינה לעיניהם. יש לפרש דסבירא ליה דשאר מינין נמי לחם הוא. ואע"ג דאמרינן בגמרא דההוא דשדייה לכלביה ולא אכליה, אין מביאין ראיה מן הכלב. עד כאן.
<h2>דף פא.</h2>
נתן מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירובו לא זכו לו מעותיו. פירוש משום דמעות אינן קונות, ולא סמכה דעתיה דהאי שקנה לו הככר, ונמצא שמערב לו במעותיו שלא לדעתו. וקיימא לן שאין מערבין לו לאדם שלא מדעתו. ולא שנו אלא דאמר ליה זכי לי, אבל אי אמר ליה ערב לי אמרינן בגמרא דקני. אבל בשאר כל אדם, כגון בעל הבית, קנה ואע"ג דלא אמר ערב לי. פירוש, שכיון שאין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוין זה אלא לעשותו שליח, ונעשה כאומר לו ערב לי. ולא שנו אלא בנחתום ובחנוני דלא קנה אלא מעה אבל כלי קנה. במה דברים אמורים בעירובי תחומין, כלומר בעירובי תחומין צריך לערב מדעתו, מפני שחוב הוא לו שמפסיד מצד האחד כמו שמרויח מצד האחר, אבל בעירובי חצרות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לפי שזכות הוא לו כמו שכתבנו למעלה [פ' ע"ב].
<h2>דף פב.</h2>
כיצד משתתפין מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני עירי ולכל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה. כל מי שקבל עליו מבעוד יום מותר משחשיכה אסור, שאין מערבין משתחשך. כתוב בהשלמה, דהא דקתני במתניתין מבעוד יום הרי זה עירוב, אוקימנא בגמרא הודיעו ולא הודיעו קתני. שאם הודיעו מבעוד יום אע"פ שלא קבל עליו אלא משחשיכה הרי זה עירוב. דקיימא לן בדרבנן יש ברירה. עד כאן.
אין מערבין אלא לדבר מצוה. פירוש בפת. אבל לדבר הרשות צריך שיערב ברגליו. קטן בן שש יוצא בעירוב אמו. פירוש ואין צריך שיעור שתי סעודות בשביל הקטן, אלא יוצא בשיעור עירוב אמו. ואין צריך גם כן שתערב אמו בשבילו בפירוש, אלא מסתמא יוצא בעירוב אמו. ודוקא בדליתיה לאבוה במתא, אבל איתיה לאבוה במתא מכי הוי בן ארבע בבריא או בן חמש בחולה אינו צריך לאמו הוא. ואיכא מאן דגריס בגמרא הא דאיתיה לאמיה במתא הא דליתיה לאמיה במתא. ופירש דאיתיה לאמיה במתא בן שש הוא צריך לאמו, דליתיה לאימיה במתא כבר ארבע וכבר חמש. ואיכא דפריש איפכא, דאיתיה לאימיה במתא ולא קרי ליה כבר ארבע וכבר חמש, וליתיה לאימיה במתא, ואתאי השתא בן שש נמי צריך לאמו הוא. והאי דלא קרי ליה עד השתא, משום דלא הואי במתא. וקטן בן שש שעירב עליו אביו לצפון ועירבה אמו לדרום, מסתברא דבצותא דאימיה ניחא ליה טפי מאבוה. עד כאן.
<h2>דף פב:</h2>
יתר על שש צריך לערב לעצמו. מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים בין מדעתן בין שלא מדעתן. אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן. כתוב בהשלמה, מסקנא דשמעתא דמסתמא אשה וכל דכותה נפקי בשל רבן ובשל בעלה. והא דקתני אלא מדעתן, לאפוקי היכא דאמרי לא. אבל מסתמא נפקא בשל בעלה. ואם עירבו ועירב רבן עליהן, כיון דעירבו לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו. עד כאן.
וכמה הוא שיעורן מזון שתי סעודות. פירוש לכל אחד ואחד שרוצין ללכת שם. והני מילי כשהוא מערב בפת, אבל ביין ושאר דברים מתבאר בפרק בכל מערבין. מזונו לשבת. פירוש שאינו כל כך כמו מזונו לחול. והכי איתא בירושלמי [פ"ח ה"ב], בחול דלית ליה מה יאכל, אכיל פתא סגיא. בשבת דאית ליה מה יאכל, אכיל פתא צבחר.
<h2>דף פג.</h2>
תניא, ראשית עריסותיכם, כדי עיסתכם. וכמה כדי עיסתכם, כדי עיסת מדבר. וכמה עיסת מדבר והעומר עשירית האיפה הוא. מכאן אמרו שבעה רבעין קמח ועוד חייבין בחלה, שהן שש ירושלמיות, חמש צפוריות. מכאן האוכל במדה הזאת הרי הוא בריא ומבורך, יותר מכאן הרי זה רעבתן, פחות הרי זה מקולקל במעיו. ושיעור זה הוא ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה, דקיימא לן איפה שלש סאין. סאה ששת קבין. קב ארבעת לוגין. לוג שש ביצים. והעומר היה מזון שתי סעודות לכל יום ויום.
<h2>דף פג:</h2>
אנשי חצר ואנשי עליה ששכחו ולא עירבו, אנשי חצר משתמשין בעשרה התחתונים ואנשי עליה משתמשין בעשרה העליונים. כיצד, זיז היוצא מן הכותל למטה מעשרה בני חצר משתמשין בו, למעלה מעשרה אנשי עליה משתמשין בו. הא דביני ביני אסור. בור שבין שתי חצרות מופלגת מכותל זה בארבעה ומכותל זה בארבעה, לא אמרינן זה מוציא זיז כל שהו וממלא וזה מוציא זיז כל שהו וממלא, אלא אפילו קניא לא צריך. ואית דגרסי בור ברשות הרבים מופלגת מכותל זה וכו', ומשכחת לה כגון שחולייתה עשרה טפחים, דאי לאו גבוה עשרה קא מטלטלי מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים. והכי אסיקנא בפרק המוצא תפלין [צ"ט ע"ב].
אנשי חצר ששכחו ולא עירבו. פירוש עם בני המרפסת. אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן, כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת, פחות מכן לחצר. פירוש מרפסת, תקרה היוצאה על האכסדרה, והיא ארוכה הרבה לפני העליות, ויש עליה עלייה אחרת שיוצאה לחוץ כלפי החצר, כשיעור המרפסת התחתון כך יש לעלייה השניה. ובני המרפסת התחתונה יכולין להשתמש בתשמיש נוח על גבי עמוד שהוא גבוה עשרה העומד בחצר, מה שאין כן לבני החצר שאין יכולין להשתמש בו אלא בתשמיש קשה, כלומר בזריקה. ובני העליה העליונה כמו כן תשמישן בקשה, בשלשול שמשלשלין בחבלים כליהם על גבי העמוד. וכל אותן בני העליה האמצעית שמרפסת לפניהם ובני עליה העליונה שיש לפניהם כמו כן תקרה, כולן יוצאין בסולם אחד לחצר ומן החצר לרשות הרבים, ואעפ"כ אין אוסרין, הואיל וגבוה מרפסת עשרה מכל מקום, שתי רשויות הן. ומשום דריסת הרגל נמי אין אוסרין בני החצר שלא עירבו עמהן, דקיימא לן רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ובני מרפסת מותרין במקומן הן שהרי עירבו כולן לעצמן. הרי"ף כתב משנתינו כפשטה, והיא צריכה תלמוד, משום דלזה בשלשול ולזה בזריקה, כגון עמוד גבוה עשרה טפחים מן החצר ונמוך עשרה מן המרפסת שניהם תשמישן בקשה ושניהם אסורין בו. ותחלת הדברים צריך אתה לידע כל זה שאסרנו למרפסת או לחצר, בכלים ששבתו בבית הדברים אמורים, אבל בכלים ששבתו בחצר קיימא לן דגג ומרפסת וחצר רשות אחת הן אפילו של בעלים הרבה וכלים ששבתו בחצר מותרין בני החצר להשתמש אף במרפסת גופה, אלא ודאי בכלים ששבתו בתוך הבית עסקינן. ופירוש משנתנו כך הוא. אנשי חצר ואנשי מרפסת שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן, ולא עירבו אלו עם אלו, אין אחד מהן אוסר על חבירו. ואע"פ שיש לבני מרפסת דריסת הרגל על החצר אין אוסרין אותה. חדא דקיימא לן רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ועוד אפילו למאן דאמר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה אפילו הכי אין אוסרין אותה, דקיימא לן בכיצד מעברין [נ"ט ע"ב] סולם תורת מחיצה עליו להקל, כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת אוקימנא בגמרא מאי למרפסת, לבני מרפסת. דהוי ליה לחצר בזריקה ולבני מרפסת בפתח, מפני שאין העומד נמוך עשרה מן המרפסת ונותנין אותה למרפסת. אבל בני עליה אסורין בו, דהוי ליה בחצר בזריקה ולבני עליה בשלשול מפני שהוא נמוך עשרה טפחים, ושניהם אסורין בו. פחות מכן לחצר, אף לחצר, ושניהם אסורין בו, דהוי ליה לזה בפתח ולזה בפתח. עד כאן מדרך ההשלמה.
חוליית הבור והסלע שגבוה עשרה טפחים למרפסת פחות מכן לחצר, במה דברים אמורים בסמוכה אבל במופלגת אפילו גבוה עשרה טפחים לחצר, איזהו סמוכה כל שאינה רחוקה ארבעה טפחים כלומר העמוד או החוליא והסלע מן המרפסת. כתוב בהשלמה, הכא נמי אוקימנא באותן הדרים במרפסת. ודוקא בור מלא פירות של טבל. ואע"ג דטבל חזי לאותה שבת, דהא אמרינן בפרק כירה [שבת מ"ג ע"א] ובפרק אין צדין [ביצה ל"ד ע"א], טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, אפילו הכי כיון דלא חזי ליה אינו ראוי לטלטול כל זמן שלא תקנו. וההיא דפרק כירה הכי קאמר, כיון שאם עבר ותקנו מתוקן אין כאן משום מבטל כלי מהיכנו ולא משום אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת, שהרי ראוי לטלטל אם עבר ותיקנו. וזהו הנכון, דהא תנן בהדיא בפרק מפנין [שבת קכ"ו ע"א] אבל לא את הטבל. והא דאמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ד ע"א] המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ועבר ותיקנו במזיד משמע. דילמא מעשר הוא שלא יאכל אבל מותר לאחרים. ואע"ג דתנן במסכת תרומות [פ"ב מ"ג] המבשל והמעשר בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, משמע דשוו דינייהו אהדדי. איכא לדחוקי לגבי נפשיה שוו דינייהו ולא לגבי אחריני. אי נמי הא דאמרינן לא יאכל, בדאית ליה פירי אחריני. וכי אמרינן אם עבר ותיקנו מתוקן בדלית ליה פירי אחריני. אבל מלא מים אף בני המרפסת אסורין, דזימנין דחסרה והוא נמוך עשרה מן המרפסת, וכיון דאי חסרה אסור, כי לא חסרה נמי אסור, והוי ליה למרפסת בשלשול ולחצר בזריקה ושלשול אליבא דרב כי היכי דלזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורין, הכי נמי לזה בשלשול ולזה בזריקה ושלשול שניהם אסורין בו, כיון דשניהם תשמישן בקשה אע"פ שנחת לזה מזה. ואע"ג דאמרינן בשלהי שמעתין [פ"ה ע"ב] גבי שתי גזוזטראות דילמא שאני התם דכיון דלזה בשלשול ולזה בזריקה ושלשול, לא קאי ההיא שנויא. ודיקא נמי דבבור מלא פירות עסקינן דומיא דסלע. עד כאן.
<h2>דף פה.</h2>
גג הסמוך לרשות הרבים צריך סולם קבוע להתירו, קבוע אין עראי לא. ודוקא בשרבים מכתפין עליו בכומתא וסודרא, דאי לאו הכי אין צריך סולם להתירו, שאין בני רשות הרבים אוסרין את הגג דרך אויר. ופירש רש"י גג הסמוך לרשות הרבים שהוא גבוה מרשות הרבים עשרה, ויש לו מרפסת תוך עשרה לרשות הרבים ואית לה גפופי ופתוחה בעשר לרשות הרבים שאם אינה מגופפת כרמלית היא. אלא ודאי כשהיא מגופפת וממנה עולין לגג ואשמעינן דכיון דמרפסת בתוך עשרה לרשות הרבים כמאן דקאי גג בתוך עשרה מרשות הרבים דמי, ואסרי בני רשות הרבים לבעל הגג להשתמש בו עד שיעשה בעל הגג סולם קבוע לעלות בו לגג, דגלי דעתיה דניחא ליה בתשמיש הגג ולא ניחא ליה שישתמשו בו בני רשות הרבים. אבל אי לא הוי הגג גבוה עשרה מרשות הרבים כרמלית הוא, ולא מהני ביה סולם. ויש מפרשים אפילו אינו גבוה עשרה לאו כרמלית הוא, כיון שבני חצר מקיפין אותו משלש רוחותיו מרוח אחת הוא שפתוח לרשות הרבים לאו כרמלית, שהרי רשות שלו הוא וכיון שעשה סולם קבוע, דגלי אדעתיה דניחא ליה בתשמישתיה רשות היחיד הוא אע"פ שאינו גבוה עשרה. ומכל מקום אע"פ שאינו גבוה עשרה אין בני רשות הרבים משתמשין בו כלים כבדים אלא דרך אויר שבחצר אבל בבית שבחצר אחרת לא, שתופי מבואות בחצר שבמבוי אבל כומתא וסודרא משתמשין בו בנחת. קיימא לן עירובי חצרות בבית שבחצר, אבל בבית שבחצר אחרת לא. שתופי מבואות בחצר שבמבוי, אבל בחצר שבמבוי אחר לא. ובאויר דמבוי נמי לא, דלא מינטר. עד כאן.
שני בתים ושלש חורבות ביניהם, זה משתמש בסמוך לו וזה משתמש בסמוך לו ואמצעי אסור. ודוקא דעבוד כחצובא, כלומר שהאמצעי הוא סמוך לשני בתים בתוך ארבעה טפחים וחורבה אחת סמוך לבית זה וחורבה אחת סמוך לבית זה, כזה אבל אם עביד כשורה, אמצעי נמי מותר. שאין אדם אוסר את חצירו דרך אויר, וכל אחד משתמש בסמוך לו ואין חבירו אוסרו דרך אויר.
<h2>דף פה:</h2>
הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אין עירובו עירוב, והדר שם אינו אוסר עליו. בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות הרי זה עירוב, והדר שם אוסר עליו. בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום פת שעל השולחן סומכין עליו משום עירוב אם מסובין בבית, או משום שתוף אם מסובין בחצר, דתניא עירובי חצרות בבית שבחצר ושתופי מבואות בחצר שבמבוי אם יש שם תפיסת יד לבעל הבית אינו אוסר עליו. פירוש כגון השוכר בית בחצר מבעל החצר ויש למשכיר תפיסת יד להעמיד שם סחורתו או מטלטליו, ואפילו יתד של מחרישה או טבל ועששית וכל דבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר. אבל אם היה דבר הניטל בשבת אוסר. פירוש כיון שיכול ליטלם ולהוציאם משם.
<h2>דף פו.</h2>
המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת, נכרי אוסר ישראל אינו אוסר שאין דרך ישראל לבא בשבת ודירה בלא בעלים לא שמה דירה. ואף המניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר, שכבר הסיע מלבו. ודוקא בתו אבל בנו לא כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול נבחא בך גורייתא פוק. פירוש שמתגרת כלתו ישוב לביתו בשבת.
בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה, ומוקים בגמרא למטה, למטה מן המים. כלומר יהיו הקנים משוקעים למטה מן המים תשעה טפחים ונראין ראשי הקנים למעלה מן המים טפח. למעלה, למעלה מן המים [ט' טפחים]. וצריך לשקע מחיצת הקנים בתוך המים טפח שלא יהא זה דולה מרשות זה וזה דולה מרשות זה. לפי פסק ההשלמה גרסינן בין מלמעלה בין מלמטה בין מתוך אוגנו, שכתב דמסתברא להקל כמאן דאמר שאין צריך המחיצה בבור עצמו, אלא במתוך אוגנו סגי, דבהכר כל שהו סגי. ובאמת המים נמי בגזוזטרא אע"פ שהמחיצה רחוקה מן המים אמרינן גוד אחית, כיון דמינכרא דבשביל המים נעשית. אך הרי"ף פסק דלא סגי במתוך אוגנו עד שתהא המחיצה משוקעת במים טפח. ולא גריס בין מתוך אוגנו בהלכותיו, וכתוב בהשלמה משום דסבירא לן דלא אמרינן גוד אחית אלא במחיצה הניכרת שנעשית בשביל המים. אבל בכותל שביניהם שאינה ניכרת שנעשית בשביל המים לא אמרינן גוד אחית. אבל כשעשה בתוך הבור ניכרת היא שבשביל הפסקת המים נעשית ואמרינן בה גוד אחית. ומשום האי טעמא מצרכינן מחיצה לאמת המים שעוברת בחצר, ואינה נתרת בכותל שביניהם, וכן בגזוזטרא שהיא למעלה מן המים אע"ג דבעלמא אמרינן פי תקרה יורד וסותם בקורה ארבעה, הכא מצריכינן לה מחיצה עשרה למלאות ממנה מן המים, כדי שתהא ניכרת שבשביל המים נעשית. והוי יודע כי גוד אחית ופי תקרה יורד וסותם תרי מילי נינהו. ואפילו למאן דלית ליה גוד אחית אית ליה פי תקרה יורד וסותם בקורה ארבעה ובאכסדרה בבקעה דקיימא לן [צ' ע"ב] דאמרינן פי תקרה יורד וסותם. ובפרק כל גגות [צ"ה ע"א] מוקמינן הא דאמרינן קורה ארבעה מתיר בחורבה ביתר מעשר לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם, ושמעת מינה דכיון דבאכסדרה בבקעה קיימא לן דאמרינן פי תקרה יורד וסותם הכי נמי בקורה ארבעה אמרינן דמתרת בחורבה וכל שכן במים. ואע"ג דלעיל אמרינן דבעינן שיהו ראשי הקנים משוקעים במים טפח, והכא אמרינן דקורה ארבעה מתרת בחורבה וכל שכן במים. הא אמרינן עלה בגמרא קל הוא שהקלו חכמים במים, כלומר בקורה ארבעה דחשיבה מקילינן במים אע"פ שאינה נוגעת הקורה במים, משום דמוכחא מילתא שבשביל המים נעשית. אבל במחיצה לא מינכרא מילתא כולי האי, אלא אם כן נוגעת המחיצה במים טפח. ועוד יש לפרש מה שאמרו בגמרא קל הוא שהקלו חכמים במים משום דאמרינן דמתוך אוגנו סגי, אלמא לא בעינן שתגע המחיצה במים. משום הכי שרינן בקורה ארבעה אע"פ שאינה נוגעת במים. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ורש"י [צ' ע"ב] פירש אלא קל הוא שהקלו חכמים במים והא דקורה ארבעה לא אמרינן שתהא מתרת במים. וזהו דבר תימה, דלכאורה משמע דכיון דאמרינן קורה ארבעה מתרת בחורבה כל שכן במים. ויש לומר דסבירא ליה לרש"י דדוקא קורה ארבעה מתרת בחורבה, אבל במים לא, משום דעריבי מיא.
וקורה ארבעה מתרת בחורבה, פירש רש"י לטלטל תחת הקורה, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם מארבע רוחות. והוא דומיא דאכסדרה בבקעה שפירש רש"י שאין לה מחיצה כלל ואמרינן פי תקרה יורד וסותם מארבע רוחות. ויש מפרשים לטלטל בחורבה, אם נפרצה מרוח אחת במילואה, ויש בה קורה ארבעה, מתיר בחורבה לטלטל בחורבה. ואע"ג דקיימא לן דחצר אינה ניתרת בלחי וקורה, הני מילי בקורה טפח, אבל בקורה ארבעה ניתרת. והראב"ד ז"ל פירש קורה ארבעה מתיר בחורבה שבין שתי חצרות, ששתיהן אוסרות אותן זו על זו. ואם חלקוה בקורה ארבעה זה משתמש בחלקו וזה משתמש בחלקו בזריקה. ודוקא בחורבה שאין תשמישה אלא בזריקה ויש מחיצות עשרה בין החצרות, ומשום הכי סגי להו בקורה. אבל חצר ודאי אינן יכולין לחלקה אלא במחיצה עשרה, מפני שאין ביניהם שום מחיצה ותשמישן אלא החצר דרך פתחים. אי נמי קורה ארבעה מתיר בחורבה שהיא יותר מבית סאתים. ואם בא למעטה בקורה מותרת, דאין אויר קירויה מייתרה. עד כאן.
<h2>דף פו:</h2>
קורה ד' מתרת במים. כלומר אם עשו על פי הבאר קורה רחבה ארבעה טפחים זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצדה האחר, וכאילו הבדילה חלק זה מחלק זה, אע"פ שהמים מעורבין למטה, קל הוא שהקלו במים. ואם היה הבור תוך המחיצה המפסקת בין החצרות והיתה רחבה ארבעה טפחים איכא דסברי למימר דאינה צריכה קורה, לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם. כיון דסבירא לן דמחיצה תלויה מתרת במים לא בעינן שתהא מחיצה נוגעת על חוליית הבור, ואע"פ שהיא גבוהה הרבה. כיון דלא מינכרא מילתא דהאי כותל עביד להא. כדאמרינן לקמן גבי אמת המים שהיא עוברת בתוך חצרו. וצריך עיון. ואם תאמר למה לי ארבעה אפילו פחות נמי תשתרי, שהרי אין אנו קפדין בערבוב המים. מתרץ בגמרא שאע"פ שאין אנו חוששין למים המתערבין צריכין אנו לחוש שלא ילך הדלי לחלק חבירו. וקים להו לרבנן דאין דלי מהלך יותר מארבעה טפחים. ובשאר מחיצות של קנים שאינן רחבות ד' בעינן שיהו ראשי הקנים משוקעים תחת המים טפח, כדי שלא יעבור הדלי לחלק חבירו להדיא. ואם תאמר במים שתחת הקורה עצמה הרי חלק שניהם שוה בו. איכא למימר דכיון דסבירא לן דבדרבנן יש ברירה אמרינן כל חד וחד מדידיה קא ממלא. אבל אם ידלה ממה שאחר המחיצה, שניכר לכל שהגיע לחלק חבירו, בזה צריך לחוש ומצריכינן קורה ארבעה כיון שאין המחיצות נוגעות במים. ואם תאמר לא לעביד מחיצה כלל ונאמר ברירה לכל מי הבור כולו. הא לא אפשר בלא מחיצה, שהרי רשות שניהם שולטת בו ואוסרים זה את זה כיון שלא עירבו על כן צריך להפסיק ביניהם ואכתי צריך עיון דהא בגזוזטרא לקמן [פ"ז ע"ב] חזינן שנתרת במחיצה שאין בעביה ארבעה טפחים, ולא חיישינן דילמא אזיל דלי לבראי. עד כאן מלשון ה"ר יהונתן. ונראה לתרץ דלא דמי.
<h2>דף פז.</h2>
אמת המים שהיא עוברת בחצר אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה ויציאה. פירוש דאע"פ שהוא ברשות היחיד נחשבת לכרמלית, כיון שבאה מכח כרמלית, שהוא הנהר שנמשכת ממנו. ולכך צריך מחיצה להיכרא שנעשו המחיצות בשבילה. ואפילו אם היתה כותל על גבה אינה נדונת משום מחיצה. ואע"ג דקיימא לן מחיצה תלויה מתרת במים, הני מילי כשניכר שאותה מחיצה נעשית להיתירא, אבל בהאי לא מינכרא מילתא. ולהכי צריך מחיצה בכניסתה לחצר וביציאתה להכרא. ואפילו לא נפרצה חצר אלא בפחות מעשר צריך מחיצה. ומיירי כגון שעמוקה עשרה ורחבה ארבעה דדמי לים. והא דאמרינן בפרק קמא [י"ב ע"א] בלשון ים שנכנס לחצר שאם פרצתה בפחות מעשר דאין צריך כלום, התם מיירי בשאינה עמוקה עשרה, דכארעא סמיכתא דמי ואינה חולקת רשות לעצמה. עשו לה מחיצה בכניסה ולא עשו לה מחיצה ביציאה, ביציאה ולא בכניסה, אין ממלאין הימנה. פירוש מחיצה זו של אמת המים צריכה להיות משוקעת בתוך המים טפח, כדי שתחלוק בין המים שברשות הרבים למים שברשות היחיד, כמו מחיצה של בור שצריכה להיות משוקעת בתוכו לחלק בין רשותו לרשות חבירו.
אמת המים שעוברת בין החלונות. פירוש לפי הגמרא, שהיא רחבה ארבעה והויא כרמלית, פחות משלשה משלשל דלי וממלא, שלשה אין משלשל(ין) דלי וממלא. ומוקמינן האי פחות משלשה דעבד לה נפקי אפומא. פירוש נפקי שנעץ קנדיסין בכניסתה וביציאתה, ואין בין זה לזה שלשה. אבל באגפים שהן בין כותל החלון ולבור אפילו אין רחבין שלשה אסור למלאות מאמת המים שהיא כרמלית רחבה ארבעה ולהניח באגפים שהן מקום פטור שאין רחבין ומן האגפים לבית דרך חלון, מפני שאסור להחליף אף ברשויות דרבנן, שלא כדברי הרי"ף שכתב דברשויות דרבנן מותר להחליף.
<h2>דף פז:</h2>
גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה. כתוב בהשלמה, צריך לפרש לדעת הרי"ף שצריך שישקע מחיצת הקנים בתוך המים טפח. ומיהו לדעת הרב קורה ארבעה מתרת במים אע"פ שאינה נוגעת במים משוב דחשיבא, ואמרינן פי תקרה יורד וסותם, ואע"ג דלא אמרינן גוד אחית. ולא תימא למלאות הוא דשרי אבל לשפוך אסור. פירוש ואפילו על ידי מחיצות. אלא אפילו לשפוך נמי שרי. ואע"ג דלא תיימי מיא. כלומר שיודע בודאי שילכו חוץ למקום המחיצות. פירוש, גזוזטרא היא קורות שיוצאות חוץ לעלית הספינה ומסככין אותן הקורות בנסרים ומניחין באותה תקרה נקב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים שדולין לה מן הים ושופכין לתוכה שופכין דרך אותו הנקב. ואע"פ שהתקרה רחבה מכל צדי הארובה יותר מעשרה לא אמרינן כוף וגוד. והילכך צריך מחיצה. מיהו גוד לחודיה אמרינן. והילכך בין למעלה כגון שהמחיצות הן סמוכות לתקרה ואינן נוגעות בים, בין מלמטה שנוגעות בים ואינן מגיעות לתקרה שרי דאמרינן גוד אחית או גוד אסיק מחיצתה. וכן שני גזוזטראות זו למעלה מזו עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהם אסורות עד שיערבו. פירוש שיש בספינה עליות רבות זו למעלה מזו, ולכל עליה ועליה מוציאין קורות ומקרין אותם בנסרים ובכל אחת ואחת מניחין ארובה בכל תקרה ותקרה ואם עשו לעליונה כמו כוורת או כמין תיבה מרובעת ולא עשו לתחתונה ורוצה התחתונה למלאות מים בשבת דרך אותה ארובה העשויה במחיצות כמו כוורת או כמין תיבה מרובעת אסור אם לא עירבן מערב שבת זו עם זו. לפי שאוסרין זו את זו. דמיירי שבאין בני התחתונה דרך עליונה למלאות בדרך אותה ארובה. וכל שכן שתחתונה אסורה למלאות בנקב שלה, שהרי אין לה מחיצות כלל ומרשות היחיד לכרמלית קא מטלטל או מכרמלית לרשות היחיד קא ממלא. אבל אם עשו בני תחתונה מחיצות לארובה שלהן, שתיהן מותרות. דכיון שעשתה תחתונה נמי לעצמה נמצא דגלי דעתה תחתונה דסלוקי סליקא נפשה מעליונה. כלומר שבטלה ומחלה זכותה שהיתה [יכולה] להשתמש בעליונה. לפי מה שפירש רבינו נסים נראה שמפרש בין מלמעלה בין מלמטה, שצריך שתי מחיצות, אחת למעלה סמוכה לארובה, ואע"פ שאינה יורדת עד הים. ואחת למטה סמוך לים, ואע"פ שאינה עולה עד התקרה. ואמרינן במחיצה התחתונה גוד אסיק ובעליונה גוד אחית. וצריך עיון. אבל מרש"י נראה שמפרש דבחדא מחיצה סגי, או מלמעלה או מלמטה. וכן נראה.
והא דאמרינן שתיהן אסורות עד שיערבו, כתוב בהשלמה לא שנא בבאין בני התחתונה ברגליהם דרך עליונה למלאות ולא שנא אין באין ברגליהם אלא שמשתמשין בני התחתונה בזריקת הדלי שזורקין בעליונה למלאות, אפילו הכי שתיהן אסורות. ואוקימנא בשלהי פרקין [פ"ח ע"א] כגון שעשו מחיצת העליונה בשותפות. דאי לאו הכי לאו כל כמינה של תחתונה למיסר עליונה, לא בבאין ברגליהם דרך עליונה, ולא בתשמיש זריקת כלי. דבין כך ובין כך גזלה היא, דמאי אית לה לתחתונה להשתמש בעליונה, ויש דין גזל בשבת. אבל אם עשו מחיצה בשותפות שתיהן אסורות, ואפילו לא קיימי בגו עשרה דהדדי. וכל שכן אי קיימי בגו עשרה דהדדי. וכי אמרינן שתיהן אסורות דוקא בסמוכה, אבל במופלגת ארבעה עליונה מותרת, דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. ודוקא בשאין באין בני התחתונה ברגליהם דרך עליונה למלאות אלא שמשתמשין בו דרך זריקה. שאם היו באין ברגליהם דרך עליונה למלאות אפילו במופלגת אסורה. וממה שכתבתי בענין זה נתבאר מה שכתב הרב בעל המאור שאינו נכון. עד כאן.
<h2>דף פח.</h2>
חצר שפחותה מארבע אמות אין שופכין לתוכה מים אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה בין מבפנים בין מבחוץ, אלא שמבחוץ צריך לקמור ומבפנים אין צריך לקמור. פירוש לכסות פיה בנסרים או בענין אחר כדי שיפלו המים הבאים מכחו בשפכם סמוך לשער למקום פטור, כיון שהעוקה מבחוץ ברשות הרבים. מאי טעמא מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום, בארבע אמות אדם רוצה לזלפן, פחות מארבע אמות שופכן, אי איכא עוקה שרי אי לא אסיר. פירוש ונעשה כשופך לרשות היחיד. ואי אריך וקטין אסור, דכיון דקטינא לא מזדלפי. ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת, אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך לפי הביב, אבל שופך הוא לגג והן יורדין לביב. במה דברים אמורים בימות החמה, אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע. מאי טעמא אדם רוצה שיבלעו מים במקומן. מאי איכא למימר צנורו של פלוני מקלח מים בשבת סתם צנורות מקלחין הם. בימות הגשמים עוקה מחזקת סאתים או אפילו סאה נותנין לה אפילו כור ואפילו כוריים. כן נראה מרש"י ורבינו נסים. אך הר"מ כתב וזה לשונו פרק ט"ו, היתה העוקה פחותה מסאתים נותנין לה מלואה. נראה שפוסק דסאה נותנין לה סאה. וכי אמרינן בגמרא הילכך אפילו כור ואפילו לא קאי אלא אסאתים נותנין לה סאתים. בימות החמה מחזקת סאתים נותנין לה סאתים סאה אין נותנין לה כל עיקר דילמא אתי למיעבד סאתים. וכי תימא בימות הגשמים נמי ניגזור, למאי ניגזור, אי משום קלקול חצרו, הא מיקלקלא וקיימא, אי משום שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת סתם צנורות מקלחין הן. החצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות וכן שתי דיוטות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה את שעשו עוקה מותרין ואת שלא עשו עוקה אסורין דילמא אתי לטלטולי מנא דבתים לחצר. ולא שנו אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרין.
<h2>דף פט.</h2>
כל גגות העיר רשות אחת הן ואחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות כולן רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן, אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית בין עירבו בין לא עירבו. ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר, ומותר לטלטל בכולן. ספינה מותר לטלטל בכולה, דהא איכא מחיצות ולא אמרינן להבריח מים הן עשויות. גג גדול הסמוך לקטן, הגדול מותר והקטן אסור. פירוש שגדול מותר להכניס לו כלי [הבית של] מטה ואין בני קטן אוסרין עליו, דקטן לגבי גדול פתחא הוי, ושרי בגפופין שנשארו לו לגדול מכאן ומכאן משהו או מצד אחד ארבעה טפחים. וכגון שאין הפרצה יותר מעשר. אבל קטן אסור להוציא לו כלי הבית, דבני גדול אסרי עליה, דנפרץ במלואו. ואע"ג דגגין רשות אחת הן כדאמרינן לעיל הני מילי לכלים ששבתו בתוכן אבל לכלים ששבתו בתוך הבית לא.
<h2>דף פט:</h2>
כתוב בהשלמה, הא דאמרינן גדול מותר וקטן אסור, אפילו אין דיורין לא על זה ולא על זה דלא הויא מחיצה (ניכרת) [נדרסת]. קטן אסור לכלים ששבתו בתוך הבית דלא אמרינן גוד אסיק במחיצות שאין ניכרות. והא דאמרינן גדול מותר וקטן אסור, לא שנו אלא שיש מחיצה הראויה לדירה לגדול ומחיצה הראויה לדירה לקטן, דגדול משתרי בגפופי להשתמש כלים ששבתו בבית בגגו ולא בקטן וקטן נפרץ במלואו. אבל אם יש מחיצה הראויה לדירה בגדול ואין מחיצה הראויה לדירה בקטן, גדול נמי משתרי להשתמש בקטן אפילו כלים ששבתו בבית דסלוקי סליק נפשיה מהכא, דקיימא לן אחד שעשה סולם קבוע על גגו הותר בכל הגגות כולן אפילו כלים ששבתו בבית, ואמרינן בנה עליה על גבי ביתו ועשה לפניה דקה מותר בכל הגגות כולן. פירוש דקה, פתח. ואית דגרסי הותרו כל הגגות כולן. ופירוש דקה לגירסאות אלו היא אצטבא, דאמרינן פעמים שדקה לאיסור היכי דמי כגון דעבדא להדי תרביצא דביתא, דאמרינן לנטורי תרביצא הוא דעבד. בעי בגמרא שתי אמות בגג ושתי אמות בעמוד מהו. ומסקנא דכרמלית [ו]רשות היחיד הוא. ופשיטא דאסור דעמוד הוי רשות היחיד וגג הוי כרמלית. אלא שתי אמות בגג ושתי אמות באכסדרה מהו, מי אמרינן כיון דלא האי חזי לדירה ולא האי חזי לדירה חדא רשותא היא, או דילמא כיון דמגג לגג אסור מגג לאכסדרה נמי אסור. אם תמצא לומר אכסדרה לא חזי לדירה, שתי אמות בגג ושתי אמות בחורבה מהו, ולא איפשיט. וקיימא לן דגג וחצר ואכסדרה ומרפסת כולן רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית בין עירבו בין לא עירבו, ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים בחצר. והילכך שתי חצרות וחורבה אחת ביניהם אחת עירבה ואחת לא עירבה, נותנין אותה אף לשעירבה ושתיהן מותרות דלא גזרינן. ובפרק עושין פסין פירש רש"י [לעיל כ"ג ע"ב] דחצר וקרפיף אפילו משני אנשים רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן, אבל לכלים ששבתו בתוך הבית שתי רשויות אפילו מאיש אחד. וכל זה בקרפיף בית סאתים שלא הוקף לדירה, אבל פחות מבית סאתים כחצר הוא ויתר מבית סאתים כרמלית היא. וחצר וקרפיף יתר מבית סאתים שתי רשויות הן ואסור לטלטל שתי אמות בזה ושתי אמות בזה דרשות היחיד וכרמלית שתי רשויות הן ואסור לטלטל שתי אמות בזה ושתי אמות בזה דרשות היחיד וכרמלית שתי רשויות נינהו כדאמרינן לעיל. מיהו לדעת רש"י לפי מה שכתב בפרק ר' אליעזר דמילה [שבת ק"ל ע"ב] רשות היחיד וכרמלית רשות אחת היא. ותימה הוא היאך יוציא מרשות היחיד לכרמלית. ועוד דבפרק עושין פסין [כ"ג ע"ב] גבי נזרע רובו משמע דלא אמרינן חצר וקרפיף רשות אחת הם אלא בבית סאתים, אבל ביתר מבית סאתים לא. עד כאן. עוד בהשלמה, גגין השוין לר' מאיר, והן יתר מבית סאתים, או גג יחיד לרבנן והוא יתר מבית סאתים, מותר לטלטל בכולו, דכיון דאמרינן גוד אסיק מחיצה הוי ליה הוקף לדירה ואע"ג דהני מחיצות למטה עבידן. וכן בספינה יתרה מבית סאתים מותר לטלטל בכולה, ואי כפה את הספינה לדור תחתיה מטלטלין בכולה כגג יחיד לרבנן. ואם כפאה (לספינה) [לזפתה] אין מטלטלין עליה אלא בארבע אמות. צריך עיון כל זה שהביא בהשלמה, כיון דקיימא לן דכולן רשות אחת הן. והר"מ [הלכ' ערובין פ"ג הי"ח] פסק כמו כן דבעינן שלא יהא גג אחד יותר על בית סאתים.
<h2>דף צב.</h2>
הא דתנן חצר גדולה שנפרצה לקטנה, גדולה מותרת וקטנה אסורה, אוקימנא בפרק קמא [ט' ע"ב] כשנכנסין כותלי גדולה לקטנה, דאי לאו הכי אף קטנה מותרת, דקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. ואמרינן בגמרא ש"מ ממתניתין דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה, כיצד גפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה, ואפילו ברחוק ארבע אמות. ואם זרע, זרעים אסורים וגפנים מותרים. גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה.
וכן בחצר גדולה שנפרצה לקטנה, פירוש אבל לגדולה נשארו גפופי ומה שנפרץ נמי לא הוי יתר מעשר, גדולה מותרת להוציא אליה כלים ששבתו בבתים שלה אם עירבה רשות לעצמה לפי שאין דיורי קטנה אוסרין עליה, מפני שהיא כפתחה של גדולה. וקטנה אסורה להוציא מן הבתים שלה לחצר, שהרי נפרצה במילואה למקום האסור לה ודיורי גדולה אוסרין עליה.
<h2>דף צב:</h2>
אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת. גט בגדולה ואשה בקטנה אינה מתגרשת. צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן. תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין. תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין. צואה בגדולה אסור לקרא ק"ש בקטנה, צואה בקטנה מותר לקרא ק"ש בגדולה אפילו בתוך ארבע אמות. מסתברא דבכל הני דאמרינן דיורי גדולה בקטנה, כגון שנפרצה הקטנה במלואה כעין משנתינו. אבל אם לא נפרצה קטנה במלואה ויש גפופין לקטנה, לא דיורי גדולה בקטנה ולא דיורי קטנה בגדולה, אלא פתח הוא לגבי כל חדא וחדא. וכגון שנפרצה ביתר מעשר. ואם גפנים כאן מותר לזרוע כאן, דאמרינן בפרק קמא דמכלתין [י"א ע"א] מעשה באחד שנעץ קונדיסין בארבע פנות השדה ומתח זמורה על גביהן, והתירו לו משום כלאים. ואפילו למאן דאסר התם בפתח שבין שתי חצרות שרי דסתימה מעליתא היא לגדולה ולקטנה, בין לענין כלאים בין לתפלה ולקרית שמע וגט. והיינו דאמרינן בפרק כיצד צולין [פסחים פ"ה ע"ב] מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ. והא דאמרינן, אם זרע, זרעים אסורים וגפנים מותרים, איכא לפרושי בגפנים של אחד וזרעים של אחר וכההיא דאמרינן בפרק שני דמנחות [ט"ו ע"א], מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר, ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים. מאי טעמא, קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן נינהו הך דעבד איסורא קנסו רבנן הך דלא עבד איסורא לא קנסו רבנן. משמע שאם הכל שלו אסורין אף הגפנים שקדמו לזרעים, וכדאמרינן [פסחים כ"ה ע"א] המעביר עציץ בכרם אם הוסיף במאתים אסור. ויש לפרש דהכא גפנים מותרין אפילו מגפנים וזרעים דחד, כיון דשתי חצרות נינהו לא אסרינן גפנים שקדמו משום דיורי גדולה בקטנה. גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה אפילו בתוך ארבע אמות, דלגבי גדולה פתח הוא. וכיון דבשעת זריעה מותר לזרוע, שהרי אין דיורי קטנה בגדולה, מותרין הזרעים אף לאחר מכן, ולא אמרינן שהזרעים בגדולה כאילו הן בקטנה. וכל הני הלכאתא נינהו, ואע"ג דפריך עלה בגמרא. אם כן מצינו מחיצה לאסור. עד כאן.
<h2>דף צג.</h2>
שלש קרפיפות זה בצד זה, ושנים החיצונים מגופפים, ואמצעי אינו מגופף, ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה, נעשית שיירה, ונותנין להן כל צרכן. ודאי אמצעי מגופף ושנים החיצונים אינם מגופפין ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה אין נותנין להן כל צרכן. ואיבעיא בגמרא שנים באמצע ויחיד בזה ויחיד בזה מהו, זיל הכא איכא תלתא וזיל הכא איכא תלתא, או דילמא חד להכא נפיק וחד להכא נפיק. שנים בזה ושנים בזה ויחיד באמצע מהו, אי להכא נפיק תלתא אי להכא נפיק תלתא, או דילמא לא ידעינן להיכא נפיק, אימר להכא נפיק אימר להכא נפיק. והלכתא בעייא לקולא. ורש"י פירש הא מילתא כעין משנתינו, שנים החיצונים מגופפים שהן ארבעה גדולים, והאמצעי קטן ונפרץ במלואו. וכיון שדיורי גדולה בקטנה כאילו שנים החיצונים הם באמצעי ונעשו שיירה. אבל כשאמצעי מגופף שהוא גדול והחיצונים קטנים, אין דיורי קטנה בגדולה, ואין כאן שיירה. ויש לפרש שנים החיצונים מגופפין שהן סתומין ועוברין דרך האמצעי שאינו מגופף. וכיון שכולן עוברין דרך האמצעי נעשו שיירה. אבל כשאמצעי סתום וחיצונים פתוחין ליכא שיירא, שהאמצעי עובר על החיצונים ואין החיצונים עוברין עליו. ומשום דדמי קצת לדיורי גדולה בקטנה אייתי הא מילתא דשלש קרפיפות, אע"ג דלא נגעי אהדדי.
<h2>דף צג:</h2>
גידור חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין. פירוש כגון שקרקעיתה גבוה מחברתה חמשה טפחים והוסיפו על אותו גובה מחיצה חמשה, מצטרפין ומערבין שנים ואין מערבין אחד. ואע"פ שאין החצר העליונה רואה מחיצה עשרה ביניהם אינה אוסרתה, לפי שמי שעומד על גבי ראש המחיצה ומביט למטה רואה עומק החצר התחתונה שהיא למטה מעשרה. דיורין הבאין בשבת אינן אוסרין אלו על אלו. פירוש כגון כותל שבין שתי חצרות שנפל בשבת והוי דיורייהו השתא כי הדדי אינן אוסרין זה על זה, דקיימא לן עירב דרך הפתח ונסתם הפתח עירב דרך חלון ונסתם החלון, כגון שנפלה מפולת כנגדו, אמרינן דשבת הואיל והותרה מקצתה הותרה כולה, ומותר לטלטל מזו לזו דרך גובה הכותל.
כותל שבין שתי חצרות שנפל, זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, כיון דקיימא לן שבת הואיל והותרה מקצתה הותרה כולה, ושרי למיגד גלימא לצניעותא בינייהו, כלומר לפרוש טלית או מחצלת ביניהן לצניעות שלא יראו זה את זה. קיימא לן [לעיל פ"ו ע"ב] אף המניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר, שכבר הסיח מדעתו. ואם חזר באותה שבת אינו אוסר, כיון דהסיח דעתו הוי ליה כדיורין הבאין בשבת. ולא דמי לנכרי הבא בשבת שאוסר, דנכרי לא הסיח מדעתו. ולא דמי למבטל שאוסר אם הוציא במזיד [לעיל ס"ח ע"ב] דשאני התם דכיון שהוציא במזיד גלי אדעתיה דלא ביטל ביטול גמור ולא הסיח מדעתו. ועוד מבטל שאני דשבת נאסרה קודם ביטול והותר בשעת ביטול וחזרה ונאסרה אחר שהוציא במזיד. ומסתברא שאם הניח חצרו ולא ביתו מותרין בחצר ואסורין בביתו, ואם הניח להם אף ביתו מותרין בחצר ובבית. חצר שנפרצה לרשות הרבים, המכניס מרשות הרבים לתוכה או מתוכה לרשות הרבים פטור מפני שהוא ככרמלית, וקיימא לן צדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו. ענין אכסדרה בבקעה וכל מאי דאיתמר עלה ביארתי במסכת סוכה בפרק ראשון [י"ח ע"א].
<h2>דף צד.</h2>
חצר שנפרצה לרשות הרבים, כלומר למלואה או ביתר מעשר ואע"פ שנשארו שם גפופין, המכניס מרשות היחיד או מרשות הרבים לתוכה או מתוכה לרשות היחיד או לרשות הרבים פטור אבל אסור, מפני שהיא ככרמלית. ואפילו מקום גוף המחיצה הסמוכה לרשות הרבים הרי היא ככרמלית, דצד רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו.
חצר שנפרצה משתי רוחותיה וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו וכן מבוי שניטלה קורתו או לחייו אסורין לאותה שבת הואיל ואסורין לעתיד. מסיק בגמרא שנפרץ אפילו בעשר, וכגון שנפרץ בקרן זוית, דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. אבל אי לא הוי בקרן זוית ולא נפרץ ביתר מעשר, אמרינן דפתחא הוי אפילו משתי רוחות. והא דאמרינן בבית שנפרץ משתי רוחותיו, מסיק בגמרא כגון שנפרץ בקרן זוית וקרויו באלכסון, דליכא למימר פי תקרה יורד וסותם. אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה, דאע"ג דליכא אלא שלש מחיצות אמרינן פי תקרה יורד וסותם.
<h2>דף צה.</h2>
הבונה עליה על גבי שני בתים. פירוש שהם בשני צדי רשות הרבים והעליה היא על גבי רשות הרבים העוברת באמצע, וכן גשרים המפולשים אין מטלטלין תחתיהן דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. ואין מערבין במבוי מפולש.
המוצא תפלין מכניסן זוג זוג. פירוש שמצאן ברשות הרבים. ואע"ג דשבת לאו זמן תפלין הוא התירו להכניסן לעיר דרך מלבוש כדרך שלובשן בחול משום הצלה דכתבי הקדש, דכיון דדרך מלבוש הוא ליכא איסורא דאורייתא בהכנסתן. ומכניסן זוג זוג עד שיכניס את כולן. בהשלמה אע"ג דלא קתני במתניתין אחד האיש ואחד האשה הלכתא הכי. ולאו מטעמא דאשה חייבת בתפלין, דקיימא לן שבת ולילה לאו זמן תפלין ונשים פטורות, אלא היינו טעמא דאחד האיש ואחד האשה דקיימא לן דנשים סומכות רשות. והילכך אחד האיש ואחד האשה מכניסן זוג זוג, ולא שנים שנים, ולא משום דקא עבר [משום] בל תוסיף, דשלא בזמנן בעינן כונה. והכי אסיקנא במסכת ראש השנה דלעבור בזמנו לא בעינן כונה שלא בזמנו בעינן כונה. אלא היינו טעמא דלא שרינן אלא זוג זוג, שכך הוא דרך מלבוש בחול ואי מניח בחול שהוא זמן תפלין שתי זוגות תפלין עובר משום בל תוסיף, דבזמנו לא בעינן כונה. והא דאמרינן לילה לאו זמן תפלין, הני מילי להניח לכתחלה, אבל לחלוץ אין צריך לחלוץ. ועל זה אמרו במסכת מנחות [ל"ו ע"א] לילה זמן תפלין הלכה ואין מורין כן. ומאי דאמרינן בפרק קמא דברכות [ט' ע"ב] לתפלין כאחרים, להניח לכתחלה קאמר שאין מניחין ביום לכתחלה אלא כדי שיהא רואה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו. אי נמי התם לענין הוראה קאמר, שאין מורין להניחן אלא בזמן שהוא רואה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו.
<h2>דף צו:</h2>
המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה. מאי שנא לשונות דפסולה דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו, חוטין נמי אדעתא דגלימא (שדינהו) [טוינהו]. בשזורין. שמעינן מהא דחוטי ציצית צריכין שיהיו שזורין. ותניא נמי בספרי [פ' שלח], פתיל תכלת שיהא משזר, אין לי אלא תכלת, לבן שיהא משזר מנין. אמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת משזר אף לבן משזר. במה דברים אמורים בישנות. פירוש שניכר בהן הקדש ובודאי תפלין הן. אבל בחדשות פטור, כלומר פטור מלהכניסן, דדילמא קמיעין הן, כיון שאינן מקושרות. כתוב בהשלמה, טעמא דחדשות לאו משום קמיע הוא אלא מפני שאינו דרך מלבוש כיון שבחול אין בהן מצוה בשבת אינו יכול לקשור מפני שהוא קשר של קיימא. ופרכינן וניענבינהו מיענב. ומשני זאת אומרת עניבה פסול בתפלין. זהו פירוש הנכון בחדשות וישנות. ולא כדברי הרי"ף שפירש דבמקושרות לא טרח ובשאינן מקושרות טרח. ואולי הרב מפרש, דכי אמרינן בגמרא דכולי עלמא לא טרח במקושרות, אבל בשאינן מקושרות היא הראיה דקמיע היא ולא רצה לטרוח בקשירתן. וכי אקשינן וניענבינהו מיענב, הכי קאמר כלומר נימא לעולם לאו קמיע נינהו והאי דלא קשרינהו מפני שיכול לענבן בלא טורח ושני עניבה פסולה בתפלין. והפירוש הראשון הוא הנכון. עד כאן.
<h2>דף צז.</h2>
הלוקח תפלין ממי שאינו מומחה בודק שתים בשל יד ואחת בשל ראש או שתים בשל ראש ואחד בשל יד. אבל שלש בשל ראש או שלש בשל יד לא, דבעינן שיתמחי בשל יד ובשל ראש. ודוקא בדזבין מחד גברא, אבל בדזבין מתרי ותלתא גברי כל חד וחד בעי בדיקה. ואי צבתים הם בודק מכל צבת וצבת שתים בשל יד ואחד בשל ראש. ולא סגי בבדיקה שלשה צבתים, דכיון דצבתין הן דילמא מתרי ותלתא גברי זבין.
מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן ומביאן. פירוש צבתים, קשרים הרבה של תפלין זווי זווי, כריכות דכריכי טובא, שאינו יכול להכניסם כולם זוג זוג שיהיו כלות עד שתחשך הואיל וצריך להתעכב בהן ולטרוח עד שתחשך לא התירו לו להכניס מהן כלום אלא מחשיך עליהן ומשמרן ומכניסן כולן יחד כשתחשך. אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות, חדשות כל שיש בהן רצועות ואינן מקושרות. ובסכנה מכסן והולך לו, מוקים בגמרא בסכנת גוים כגון שעת השמד אבל בסכנת לסטים מוליכן כולן כאחת פחות פחות מארבע אמות וכן נותן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה. וכן בנו, כגון שילדתו אמו בשדה נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אפילו הם מאה וכן חבית נותן לחבירו וחבירו לחבירו אבל לא חוץ לתחום לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. [צ"ע מהר"ם שכתב אע"פ שהחפץ הלך כמה מילין בשבת מותר בפי"ב [הי"ד]. והעיקר כמו שכתבנו]. גרסינן ביום טוב פרק ראשון [ביצה ט"ו ע"א], היה בא בדרך ותפלין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. היה יושב בבית המדרש ותפלין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. ואי איכא בית סמוך לחומה דמנטרן ביה מניחן בבית הסמוך לחומה.
<h2>דף צז:</h2>
הקורא בספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו. כתוב בהשלמה, לדעת הרי"ף איכא לאוקומי באסקופת כרמלית ותוך ד' אמות גוללו אצלו חוץ לארבע אמות הופכו על הכתב. וצריך עיון כל זה בהשלמה. היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו, משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב.
<h2>דף צח:</h2>
בד"א בכותל משופע דהא נח, אבל בכותל שאינו משופע ואפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא חוט גוללו אצלו, דבעינן הנחה על גבי משהו. אע"ג דתניא כותבי תפלין ומזוזות לא התירו להם להפוך יריעה על פניה אלא פורס עליה בגד. התם אפשר הכא לא אפשר, אי לא מהפך ליה איכא בזיון טפי. ואסור לזרוק כתבי הקודש משום בזיון.
זיז שלפני החלון נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת. ודוקא דהאי זיז דמפיק לרשות הרבים למעלה מעשרה, דקיימא לן ליתה לרשות הרבים אלא עד עשרה, אבל למעלה מעשרה מקום פטור הוא. הילכך נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת, דכיון דבהדי רשות היחיד הוא כרשות היחיד דמי. אלא מיהו אין נותנין עליו ואין נוטלין ממנו אלא מאני דאי נפלי מתברי כגון קערות וכוסות וכיוצא בהן דאי נפלי לרשות הרבים מיתברי ולא אתי לאיתויינהו, אבל כלים דלא מיתברי אסור דחיישינן דילמא נפלי ואתי לאיתויינהו מרשות הרבים לרשות היחיד. כתוב בהשלמה תניא זיז [שלפני החלון] היוצא לרשות הרבים נותנין עליו קערות כוסות וצלוחיות של חרס שהם נשברים אם יפלו ומשתמש בכותל עד עשרה התחתונים, אם יש שם זיז אחד למטה ממנו [משתמש בו, ובעליון] אינו משתמש אלא כנגד חלונו בלבד. היכי דמי אי דלית ביה ארבעה אפילו כנגד חלון נמי לא לישתמש, אי דאית ביה ד' בכולה כותל נמי לישתמיש. ומשני תחתון דאית ביה ד' ועליון דלית ביה ד' וחלונו משלימתו לד'. כנגד חלונו לישתמש דחורי חלון הוא דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור. פירש רבינו שלמה דהיינו טעמא שאין משתמש בעליון אם אין בו ארבעה מפני שהכלים עשויין ליפול שם כיון שאין בו ד' וכשמניחן בחלון כאילו זורקן ברשות הרבים. אבל כשיש בו ארבעה ניחא תשמישתיה להתעכב הכלים בזיז. ועדיין לא ידענו לפירוש רבינו שלמה זיז התחתון מאי קא עביד ומאי מעלה ומוריד להתיר או לאסור זיז העליון. אלא שנראה שמתוך שהוא משתמש בזיז התחתון שהוא ארבעה לא ניחא תשמישתיה דזיז העליון להשתמש בו אלא אם כן יש בו ארבעה. והראב"ד פירש בזה הלשון, אם יש שם חלון וזיז אחד למטה ממנו, אינו משתמש בעל הזיז העליון בזיזו אלא לפני חלונו בלבד דהאי גיסא והאי גיסא אסור אפילו על ידי חלונו. ודייקינן היכי דמי, אי דלית ביה ד' בזיז העליון ויש בתחתון ד' על ד' אפילו לפני חלונו לא לשתמש בזיזו לפי שהתחתון רשות היחיד הוא ורשותו עולה עד לרקיע והעליון אינו רשות לעצמו, והרי הוא כמוציא זיזין לחצר חבירו ומשתמש מהן לרשותו, ואסור אפילו בפחות מארבעה טפחים, שאע"פ שהתירו להשתמש בכותל שאין בו ארבעה טפחים שבין שתי חצרות, התם מקום משותף הוא, ואין אוירו של זה ושל זה אוסרין אותו. אבל בחצר מיוחדת לאחד אסור לחבירו להשתמש ממנה לביתו אפילו ממקום שאין בו ארבעה. ועוד בכותל המשותף נמי ר' יוחנן הוא דשרי בפרק חלון [ע"ז ע"א], [והא] אפליגו עליה רב ושמואל כדפרישנא התם והלכתא כותייהו. ואי דאית ביה ד' בעליון מאי איריא לפני חלונו, אפילו בכוליה כותל נמי ישתמש מזיזו ולמעלה, שהרי חלק רשות לעצמו. ומשני תחתון דאית ביה ארבעה על ארבעה ועליון אינו יוצא לחוץ באורך ד', אבל יש בו ד' ברוחב כנגד רוחב חלונו, ובאורך הזיז אע"פ שאינו יוצא לחוץ קרקע חלונו משלימתו לארבעה לפני חלונו משתמש דחורי חלון הוא וכאילו חלונו נמשך עד לשם. דהאי גיסא דחלון ודהאי גיסא אסור, כי כיון דאין בו ד' על ד' מבחוץ רשות התחתון הוא ואסור. כך פירושו בלא ספק. עד כאן.
עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים, ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות. ואסיקנא בגמרא אם הוציא חייב חטאת דקיימא לן המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע והעבירו דרך עליו חייב. השלמה. לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד וכן לא ירוק. השתין או רק בשוגג חייב חטאת, אע"פ שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה מחשבתו משויא ליה מקום כדאמרינן זרק ונחה בפי הכבשן או בפי הכלב חייב דמחשבתו משויא ליה מקום. אף מי שנתלש רוקו בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירוק. צריך עיון פסק זה. וה"ר משה לא הביאו. ובהשלמה כתוב דלית הלכתא הכי. ויש לירא שמים לדקדק על זה.
<h2>דף צט.</h2>
כח ורק בפני רבו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי. פירוש אע"פ שהוא אנוס בכחו שקורין טוש בלעז, היה לו להבליעו בכסותו או שיסתלק לצד אחר וירוק, שאפילו לפני חבירו אסור לעשות כן כדאמרינן במסכת חגיגה על כל נעלם אפילו הרק לפני חבירו ונמאס או ההורג כינה לפני חבירו ונמאס.
לא יעמוד אדם [ברה"י וישתה בר"ה] ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו למקום שהוא שותה וכן בגת. כתוב בהשלמה אוקמה בגמרא בכלים הצריכין לו דאי לאו הכי לא גזרינן דילמא מייתי להו למקום שהוא שם דקיימא לן עומד אדם ברשות הרבים ופותח ברשות היחיד. והרי"ף לא כתב בכלים הצריכין לו, משמע שכל כלי שתיה צריכין לו. וקולט אדם מן המזחילה למעלה מעשרה טפחים מן הצנור ומכל מקום ושותה. קולט אין אבל מצרף לא. פירוש קולט תופס, כלומר מקבל מן המים היורדין באויר ושותה, אבל לצרף ידו עם המזחילה לא. והני מילי במזחילה שלשה עשר טפחים [פחות משלשה סמוך לגג עסקינן] דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי, דתניא עומד אדם ברשות הרבים ומגביה ידו למעלה מעשרה טפחים פחות משלשה סמוך לגג וקולט אבל לא יצרף. וקולט הוא ושותה מן הצנור ומכל מקום ושותה. ואם יש בצנור ארבעה על ארבעה אסור מפני שמוציא מרשות לרשות.
<h2>דף צט:</h2>
כתוב בהשלמה, הכי גרסינן בפירוש רש"י, קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים ומן הצנור ומכל מקום ושותה. ופירש עומד אדם ברשות הרבים וקולט באויר ממי הגשמים היורדין מן המזחילה למטה מעשרה טפחים מן הארץ, דכיון דלמטה מעשרה הוא, אויר רשות הרבים הוא. וקאמר בגמרא אבל מצרף לא מאי טעמא, כלומר כיון דלמטה מעשרה הוא מאי איסורא איכא. ועוד דעל כרחין מתניתין במזחילה שאינה רחבה ארבעה עסקינן דומיא דצנור שהוא פחות מד' שאם היה רחב ד' אמרינן בגמרא שאף הצנור אסור. אלמא בצנור שאינה רחבה ד' עסקינן. ומאי דשרי במתניתין בצנור אסר במזחילה. וכיון שאינה רחבה ד' מקום פטור הוא, ואמאי אסור לצרף. ושני ליה הכא במזחילה פחות משלשה סמוך לגג עסקינן דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי, והוי ליה כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ומן הצנור מכל מקום ישתה, כלומר הצנור אפילו לצרף מותר מפני שהצנור הוא ארוך ויוצא חוץ לגג יותר משלשה. ועוד יש לומר שהצנור אינו קבוע ולא הוי כגג אפילו בפחות משלשה סמוך לגג. ומסתברא דקאמר קולט מן המזחילה למטה מעשרה טפחים, הוא הדין למעלה מעשרה. דכיון דמן האויר קולט אין כאן רשות היחיד אע"פ שהוא למעלה מעשרה. והאי דנקט למטה מעשרה, משום צורף נקט לה, דאפילו למטה מעשרה אסור לצרף, דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי. אי נמי משום הכי קאמר דקולט מעשרה דהוי באויר רשות הרבים דאפילו למטה וכל שכן למעלה דאין רשות הרבים למעלה מעשרה. והרי"ף גריס, קולט אדם מן המזחילה למעלה מעשרה טפחים. וקאמר בגמרא אבל מצרף לא, מאי טעמא, הכא במזחילה שלשה עשר עסקינן, דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי. ופירושא דמילתא גם כן לגירסת הרי"ף כדפרישנא, שעומד ברשות הרבים וקולט מן האויר אפילו למעלה מעשרה. אבל מצרף לא מאי טעמא, הכא במזחילה שלשה עשר עסקינן, כלומר שאין מן הגג עד הארץ אלא שלשה עשר טפחים. וכיון דלמעלה מעשרה הוא בודאי המזחילה היא תוך שלשה סמוך לגג. וגירסא אחריתי שכתבתי לפירוש רבינו שלמה במזחילה פחות משלשה סמוך לגג עסקינן ניחא לפרושי נמי לגירסת הרי"ף. ומן הצנור ומכל מקום ושותה כמו שפירשתי שאף לצרף מותר מן הצנור או מפני שאינו בפחות משלשה סמוך לגג או מפני שאינו קבוע. ואם יש בצנור ארבעה על ארבעה אסור לצרף מפני שמוציא מרשות לרשות. לגירסת הרי"ף כיון דלמעלה מעשרה ויש בה ד' רשות היחיד היא והוא עומד ברשות הרבים, נמצא שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ולפירוש רש"י דגריס למטה מעשרה פירוש מרשות, מכרמלית לרשות הרבים, כיון דרחבה ד' והיא למטה מעשרה כרמלית היא. ואיכא מן דמפרש קולט מן המזחילה למעלה מעשרה ושותה, כגון שהוא עומד ברשות היחיד. ולפיכך קולט מן המזחילה למעלה מעשרה אע"פ שיורדין מי גשמים ברשות הרבים, דכיון דלמעלה מעשרה היא אין כאן אויר רשות הרבים. אבל מצרף לא, דכיון דמזחילה היא תוך שלשה סמוך לגג כגג דמי ומוציא מרשות היחיד לרשות היחיד, כגון שהגג הוא מאיש אחד והבית שעומד בו כשמצרף הוא מאיש אחר. אבל מן הצנור אפילו לצרף מותר, או מפני שהוא ארוך שאינו סמוך לגג בפחות משלשה או מפני שאינו קבוע ויש בצנור ד' על ד' אסור מפני שמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד. ומיהו תניא בברייתא עומד אדם ברשות הרבים וקולט וכו', אלמא ברשות הרבים קיימינן. ויש מפרשים קולט אדם מן המזחילה בין מן הצנור בין מכל מקום ושותה. וכן כתב ה"ר משה בפרק ט"ו בהלכות שבת [ה"ג]. ולא נהיר, דאם כן אמאי אסור לקלוט מן הצנור כשיש בו ד' על ד'. ועוד דתניא בתוספתא [פ"ו הי"ד] שמן הצנור מותר לצרף למטה מעשרה. וכתבה רש"י.
בור ברשות הרבים וחולייתה גבוהה עשרה טפחים, חלון שעל גבה ממלאין ממנה בשבת. כתוב בהשלמה, ואפילו במופלגת ארבעה, משום דאין רשות הרבים למעלה מעשרה. אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה זורקין לה בשבת. פירוש כיון דחולייתה עשרה טפחים, וקיימא לן דאין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, אלא מקום פטור הוא, לפיכך ממלאין מחלון שעל גבה בשבת. וכן אשפה אוקימנא באשפה של רבים שאינה עשויה ליפנות. אבל אשפה של יחיד שהיא עשויה ליפנות לא, דחיישינן דילמא מפנה לה והויא לה רשות הרבים.
אילן המיסך על הארץ, אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים מטלטלין תחתיו. פירוש כיון שאין בינו ובין הארץ שלשה טפחים הוו להו כלבודין לארץ, ונמצאו כמחיצות. לפיכך מותר לטלטל תחתיו של אילן. ואוקימנא בפרק הישן [סוכה כ"ד ע"ב] דעביד להו בהוצא ודפנא כי היכי דלא ליזיל וליתי ברוח מצויה, דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה ואין מטלטלין בה יותר מבית סאתים. כלומר אם יש בו יותר מבית סאתים אין מטלטלין בה, שכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים שהוא שבעים אמה ושיריים. וכתוב בהשלמה אפילו נטעו מתחלה לכך דהוי מוקף לדירה דירה שתשמישה לאויר הוא אין מטלטלין בו אלא בבית סאתים. דאם לא נטעו מתחלה לכך למה ליה למימר מפני תשמיש אויר, תיפוק לי משום דאינו מוקף לדירה.
<h2>דף ק.</h2>
ההוא דיקלא דהוה ליה לאביי דהוה סליק באיפומא, אתא לקמיה דרבא שרא ליה, לקמיה דרב יוסף שרא ליה, ולא אמרינן ביתא כמאן דמלי דמי. שרשיו אם גבוהין מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהן כתוב בהשלמה, ואפילו צדו אחד שוה לארץ, מפני שאסור להשתמש באילן בשבת. אבל אם אינן גבוהין מן הארץ שלשה טפחים הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן. כתוב בהשלמה, תני חדא אחד אילן לח ואחד אילן יבש, ותניא אידך בד"א בלח אבל ביבש מותר, אידי ואידי בשאין גזעו מחליף. ולא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים. פירוש בימות החמה ניכר לכל שהוא יבש ואינו מוציא עלין, וליכא משום מראית העין. אבל בימות הגשמים איכא משום מראית העין, שאינו ניכר בין לח בין יבש. ופריך בימות החמה נמי נתרי פירי שנשארו בו משנה שעברה ואיכא משום מראית העין. דליכא פירי. והא קא נתרי קנסי. בגדודא. פירוש דקל יחידי שנשרו כל ענפיו. והא רב אקלע לאספמיא ואסר בגדודא. בקעה מצא וגדר בה גדר. שרשי אילן הבאין מלמעלה משלשה לתוך שלשה מותרין וכל פחות משלשה דארעא כארעא הוא. ואע"ג דמכח איסורא אתו שרי. שרשי אילן הגבוהין מן הארץ שלשה טפחים, אם יש חלל תחתיהן אע"פ שצדו אחד שוה לארץ הרי זה לא ישב עליהן, לפי שאין עולין באילן ואין נתלין באילן ואין נסמכין באילן ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו אחד אילן ואחד בהמה. עלה באילן מבעוד יום מותר לירד, עלה משחשיכה במזיד אסור לירד בשוגג מותר לירד, אבל בור ושיח ומערה וגדר מטפס ועולה מטפס ויורד אפילו הן מאה.
<h2>דף ק:</h2>
מותר להלך על גבי עשבים בשבת בין בימות החמה בין בימות הגשמים, דקיימא לן דבר שאין מתכוין מותר. אסור לאדם לכוף את אשתו לדבר מצוה, פירוש לתשמיש, שנאמר ואץ ברגלים חוטא, והוין לו בנים שאינן מהוגנין דכתיב גם בלא דעת נפש לא טוב. וכן נמי דרשינן מהאי קרא ואץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה, והני מילי שלא לדעת אבל לדעת שרי כדאמרינן הרוצה שיהיו לו בנים זכרים יבעול וישנה. גרסינן בפרק כל היד [נדה י"ז ע"א], אסור לאדם שישמש מטתו ביום שנאמר ואהבת לרעך כמוך, מאי תלמודא שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום, ואם היה בבית אפל מותר, ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ומשמש.
<h2>דף קא.</h2>
הדלת שבמוקצה. פירוש כגון מקום שהוא מוקצה לחצר לצניעות ועושה לו מחיצה של קשין ודלת של קשין או של דבר אחר. וחדקין שבפרצה והם הקוצים שסותמין בם הפרצה שלא יכנס שם גנב או חיה. והמחצלות אין נועלין בהן אלא אם כן בגבוהין מן הארץ. והני מילי בשלא היה להן ציר, פירוש כדכתיב הדלת תסוב על צירה, דכיון שאין להם ציר אין להם צורת דלת כעין שאר דלתות. ואם אינן גבוהין מן הארץ שלשה טפחים כנגררין בארץ דמו ואין פותחין ונועלין בהן משום דמיחזי כבונה, דכיון שאין עליו תורת דלת עשוי מאתמול ועכשיו הוא שסוגר בפני הפרצה ובהגבהתו מן הארץ הוא מטלטל דבר שאין בו תורת כלי ואע"פ שקשורין ותלוין שם. אבל אם היה להן ציר נועלין בהן, דקיימא לן דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקנקן הנגרר בזמן שקשורין ותלויין נועלין בהן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. ואוקימנא בשהיה בהם ציר. פירוש ואע"פ שאין להן עכשיו. קנקן הוא כלי שאוחזין בו אחורי המחרישה, ויש שנועלין בו ומעמידין אותו במקום דלת כנגד הפתח, שנועצין אותו בפתח הדלת כדי שלא תצא הבהמה.
סוכי קוצים וחבילי קוצים שהתקינן לפרצה בחצר, בזמן שקשורין ותלויין נועלין בהן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. דלת אלמנה, פירוש שהיא אלמנה מתיקוניה, שאינה נגררת, אין נועלין בה בשבת. היכי דמי דלת אלמנה, איכא דאמרי דחד שיפא, כלומר דחד דפא, שעשויה מקרש אחד שנתן קרש אחד בכותל שאין בה היכר דלת ומיחזי כבונה. ואית דאמרי דלית לה רישמי. פי' רש"י בריחים המחברין אותה. והרי"ף גרס כישמא, ופירש שהיא האסקופה התחתונה [שאין לה כן אלא מורידין אותה ע"ג הארץ] וכשפותחין שומטין אותה ועוקרין אותה ואין נועלין בה בשבת. ורבינו נסים פירש כישמא היא בית קבול, ראשה למטה, שחוקקין לה בארץ ושמין סביביו כמו מלבן, אם אין לה כן אלא יורדת ונופלת על גבי הארץ הרי זו דלת אלמנה שאינה כשאר דלתות אלא משונה היא. גירסא אחרת, דלת אלמנה נגררת אין נועלין בה בשבת, פירוש אפילו בשיש להן ציר, דאי בשאין להן ציר מאי איריא דלת אלמנה אפילו דלת שאינה אלמנה. והרי"ף גריס כמו שכתבנו. השלמה.
עומד אדם ברשות היחיד ופותח ברשות הרבים, ברשות הרבים ופותח ברשות היחיד. פירוש ולא גזרינן שמא יביא אצלו המפתח ונמצא שיהא מוציא או מכניס מרשות לרשות. ומיירי שהיה המפתח מונח באותו רשות שפותח בו.
<h2>דף קא:</h2>
פתחי גנה, בזמן שיש להן בית שער מבפנים פותח ונועל מבפנים, מבחוץ פותח ונועל מבחוץ, מכאן ומכאן פותח ונועל מכאן ומכאן. פירוש שהבית שער הוא בית קטן שפתח הגנה פתוח שם, והכל הוא רשות היחיד. אין להן לא כאן ולא כאן לא פותח ולא נועל לא כאן ולא כאן. וכן חנויות פתוחות לרשות הרבים, בזמן שהמנעול למטה מעשרה מביא מפתח מערב שבת ומניחה באסקופה, למחר פותח ונועל בו ומחזירו באסקופה, ואעפ"י שיש במנעול ארבעה על ארבעה. אבל אם הוא למעלה מעשרה ויש במנעול ארבעה על ארבעה אסור, דהשתא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד. אבל אם אין בו ארבעה על ארבעה אע"פ שהוא למעלה מעשרה מותר לפתוח ולנעול בו ולהחזיר באיסקופה או בחלון שעל הפתח, והוא שאין בו ארבעה על ארבעה דמקום פטור הוא, אע"פ שיש במנעול או בחלון כדי לחוק להשלימו לארבעה שרי, דקיימא לן אין חוקקין להשלים. אבל בשיש בו ארבעה על ארבעה, כיון שהוא למעלה מעשרה הוי רשות היחיד ואסור, דהשתא קא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד.
נגר שיש בראשו קלוסטרא בין שניטל באגדו בין שאין ניטל באגדו תורת כלי עליו ושרי. פירוש נגר, יתד שתוחבין אותה באסקופה לנעול הדלת, וכשיש בראשה קלוסטרא, כלומר שראשה עבה וראוי לבוכנא לכתוש ולשחוק בו מלח או פלפל, והילכך הוי תורת כלי עליו. ואע"פ שאינו ניטל באגדו, כלומר שהחבל דק, ואם היה רוצה ליטלו משם ולטלטלו על ידי אותו חבל מיד היה נפסק. שהקלוסטרא מהניא לה דנראה כלי. וכל שכן כשהוא ניטל באגדו, כלומר שהוא קשור ותלוי בקשר של קיימא שראוי ליטלו על ידי אותו חבל ואינו נפסק בידים, שהוא מותר.
<h2>דף קב.</h2>
נגר הנגרר נועלין בו במקדש אבל לא במדינה. ואיזהו נגר הנגרר שבמדינה אסור, כל שאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית. אבל אם קשור ותלוי וראשו מגיע לארץ מותר אף במדינה, והוא שקשור בדלת. ואם ניטל באגדו, אפילו אינו תלוי אלא בבריח של דלת מותר. נקמז אע"פ שאינו נשמט אסור משום דמיחזי כבונה, ואם עשה לו בית יד מותר. פירש רש"י, נקמז שנכנס הנגר בחור האסקופה ויוצא לצד הקרקע ונועץ עד הקרקע, ועד השתא איירי באיסקופה גבוהה שאין החור נוקב ויורד לארץ. ונשמט פירש הוא, שנפסק החבל שהוא קשור בו והרי הוא נשמט ומונח בקרן זוית כשפותח אותו. ואם עשה בית יד לנגר, שאינו קשור כלל, שתחב בית יד באמצעיתו ודומה למקבת, השתא ודאי מוכח דכלי הוא ומותר לנעול בו. ופירוש הרי"ף אינו מבורר יפה. כתוב בהשלמה, הרי"ף פסק בנגר הנגרר כר' יהודה וכדרבא דאמר והוא שקשור בדלת. ופירש רש"י בדלת ולא במזוזה. ודוקא שאינו ניטל באגדו, אבל אם ניטל באגדו אפילו בעבורא דדשא. ובפקק החלון פסק בפרק כל הכלים [שבת קכ"ו ע"א] בין קשור בין שאינו קשור, והוא שמתוקן. והתם מדמינן להו אהדדי, דגרסינן התם, כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר הנגרר. קשין אהדדי. אלא יש לומר קשור אע"פ שאינו מתוקן מתוקן אע"פ שאינו קשור, ומאי מתוקן שתיקנו לכך, וזהו תורת כלי עליו שהוזכר שם. וכן פירש ה"ר יעקב. ומסתברא דדוקא בנגר הוא דשרינן בקשור ותלוי וראשו אחד מגיע לארץ, אבל בדלת בעינן גבוה מן הארץ מפני שהוא כתחלת אוהל ואין עושין אוהל ארעי ביום טוב וקל וחומר בשבת. אבל נגר הנגרר הוא כפקק החלון שהוא תוספת אוהל שמותר. וזה שלא כדברי הרב בעל המאור.
וילון מותר לנטותו ומותר לפרקו בשבת, וכן כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפרקה בשבת. ולא אמרן אלא שאין בגגה טפח אבל יש בגגה טפח לא, ולא אמרן אלא שאין בפחות משלשה סמוך לגגה טפח אבל [יש] בפחות משלשה סמוך לגגה טפח אסור. ולא אמרן אלא שאין בשפועה טפח אבל יש בשפועה טפח אסור. ההיא שריתא. פירוש קורה. דהות בי ר' פדת דהוו שקלי לה בי עשרה ושדו לה אדשא אמר זו תורת כלי עליה. וכן אסיתא דהות מחזקת אדרבה. פירוש כלי גדול שהיה מחזיק לתך, שהוא חמש עשרה סאין. ושקלי ליה עשרה ושדו ליה אדשא דאמרינן תורת כלי עליו. הני כפי דארבא בזמן שיש בהן טפח, אי נמי אין בהן טפח ואין בין זה לזה שלשה, למחר מביא מחצלת ופורס עליה, מוסיף על אוהל ארעי הוא ושפיר דמי. ודיכרי דביממא בעו טולא בליליא בעו אוירא כרכינן בוריא ומשיירינן בה טפח, למחר פורסה עלייהו דמוסיף על אוהל ארעי הוא ושרי. ועוד ביארנו דין זה במסכת שבת בפרק כל הכלים [קכ"ה ע"ב].
<h2>דף קב:</h2>
מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה, והעליון כאן וכאן אסור. צירי דלת של שדה תיבה ומגדל במקדש מחזירין ובמדינה דוחקין, והעליון כאן וכאן לא יחזיר גזירה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת. של בור ושל דות ושל יציע לא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת. ביארנו דין בנין בכלים וגזירה שמא יתקע במסכת שבת בפרק כירה [מ"ד ע"ב]. וכתוב בהשלמה, הא דקתני שמא יתקע, אציר התחתון קאי, דקאמר דוחקין אבל לא מחזירין. מאי טעמא שמא יתקע. אבל עליון אסורא דאורייתא הוא, שאם לא היה אסור אלא משום גזירה שמא יתקע לא היה אסור במקדש, דאין שבות במקדש. אלא ודאי עליון איסורא דאורייתא הוא, דקא סבר יש בנין בכלים. כך פירש רבינו שלמה ז"ל. וכי תימא אם יש בנין בכלים, כלים וקרקע כי הדדי נינהו, ומאי שנא גבי בור ודות דקתני אם החזיר חייב חטאת ומאי שנא גבי כלים שאינו אסור אלא משום גזירה שמא יתקע. איכא למימר קרקע בבנין כל דהו חייב. גרסינן בפרק כל הכלים, דלת שדה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין. ואסקה רבא לעולם אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים והיינו טעמא דאין מחזירין גזירה שמא יתקע. ושמעת מינה דאפילו למאן דאית ליה אין בנין בכלים, אם תקע מלאכה היא וחייב חטאת. לפום מאי דפרישנא ההיא דרבא אעליון נמי קאי, עליון נמי לאו איסורא דאורייתא הוא. והרי"ף שכתבה בכאן, ללמד ממנה איסור מדינה כתבה אע"ג דאיסור מקדש דלא כהלכתא היא. ויש לפרש דלעולם האי תנא סבירא ליה אין בנין בכלים, ואפילו הכי עליון איסורא דאורייתא היא דאי אפשר להחזיר עליון אלא אם כן יתקע. וההיא דכל הכלים אתחתון קאי, דאילו עליון איסורא דאורייתא, שאי אפשר להחזירו אלא אם כן יתקע. ופירושא קמא עיקר, דאי כפירושא בתרא לישני ליה הא דקתני אין מחזירין אעליון קאי דהוא איסורא דאורייתא, דהא אין מחזירין דומיא דנוטלין קתני, וכשם שנוטלין לגמרי משמע הכי נמי מחזירין שנוטלו לגמרי. אלמא אפילו בעליון ליכא איסורא דאורייתא למאן דאמר אין בנין בכלים, אלא משום גזירה שמא יתקע.
מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה. פירוש כהן שלקה בידו ונתן עליה רטיה מבעוד יום והוצרך לעבוד עבודה בשבת או ביום טוב ונטל רטיה מעל ידו שלא תהא חוצצת בינו ובין כלי שרת, דקיימא לן דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן, מחזירה במקדש, דאי לא שרית ליה להחזירה לא שקיל לה מידו וממנע ולא עביד עבודה. וזה אחד משלשה דברים האמורין במסכת ביצה [י"א ע"ב] שהתירו סופן משום תחלתן. אבל לא במדינה, דחיישינן שמא ימרח הרטיה, ומירוח היינו מוחק האמור באבות מלאכות של שבת [שבת ע"ג ע"א]. ואם בתחלה כאן וכאן אסור. פירוש שלא היתה קשורה לו מבעוד יום, והילכך אסור אפילו במקדש, ולא אמרינן בכי האי גונא אין שבות במקדש, דהאי שבות לאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו מפני מכתו. רטיה שפרשה מעל מכתה בשבת מחזירין אותה בשבת. פירוש, דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן שמא ימרח. ואפילו פירשה על גבי קרקע מותר להחזירה. ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה, ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח, ואם מירח חייב חטאת. קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה, ואם לכתחלה כאן וכאן אסור.
<h2>דף קג.</h2>
חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה, ואם בכלי כאן וכאן אסור. פירוש דבכלי אב מלאכה הוא, כיון שאין משנה מכמות שעושין בחול, שהרי חותך מבעלי חיים והוי ליה גוזז.
<h2>דף קג:</h2>
כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש אבל לא במדינה. פירוש שהגמי מרפא את המכה, ואסור משום שבות. ואם להוציא דם כאן וכאן אסור. פירוש שמהדק הגמי להוציא דם המכה, והוי ליה חובל ואב מלאכה הוא ואסור.
<h2>דף קד.</h2>
בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליק. פירוש כותשין מלח ומפזרים על גבי הכבש שהוא חלק וכשהגשמים נופלין עליו הוא מחליק. ובוזקין הוא לשון כתישה. חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ומרדה בה, וכשהוא מרדה לא ירדה בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה. פירוש מרדה שוטח. ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת, ומבור הקר במקדש אבל לא במדינה. פירוש בור הגדול ובור הגולה, כך שמם, גולה מלשון וגולה על ראשה, ושניהם בלשכות העזרה, גלגל טורן בלעז. ובמדינה אסור גזירה שמא ימלא לגנתו ולחורבתו, אי נמי דתרו בה כיתנא. מאי בור הקר, באר מים חיים שנאמר כהקיר ביר מימיה. ולא כל הבורות הקירות התירו אלא זו בלבד, וכשעלו בני הגולה חנו עליה ונביאים שביניהם התירו להם. ולא נביאים שביניהם התירו להם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ושרי למקש על תרעא בשבתא, דאולודי קלא שרי, ולא אסרו אלא בקול שיר בלבד. המשמר זרעים מפני העופות ומקש[א]יו ומדלעיו מפני החיה הרי זה לא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שהוא עושה בחול גזירה שמא יטול צרור. נשים המשחקות באגוזים אסור, דילמא אתי לאשוויי גומות. אבל בכל הני לא גזרינן משום אולודי קלא אלא משום טעמא דאמרינן. מעלין בדופי ומטילין מי ארק לחולה בשבת, אבל לבריא לא, כגון דתיר ובעי לאונומי, דלבריא אסור משום דמשתמע קלא בזמומי שהוא מין שיר. פירוש דיופי מיניקת ששואבין בה היין. ופירוש ארק כלי שפיו צר מלמעלה ובתחתיתו נקבים קטנים שמוציאין בהן את המים טפה טפה, וכשנופלין לתוך כלי של מתכת נשמע מהן קול שיר.
<h2>דף קד:</h2>
שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא להשהות את הטומאה או בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה. מהיכן מוציאין אותו ממקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו. פירוש והוא משער ניקנור ולפנים. ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר. פירוש מלשון סירותיו דמתרגמינן פסכתרוותיה. שנינו במסכת תמיד [פ"ה מ"ה] ובשלשה דברים היה משמש כופין אותו על גבי גחלים ועל השרץ בשבת, ומורידין בו את הדשן מעל גבי המזבח. כל שהתירו חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות.
